[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







לילך גור
/
בקצב הג'אז

מבעד לחלון הנוף משתנה לו משעה לשעה. אחרי הצפיפות המתישה של
איילון דרום שוחררתי לחופשי לכיוון כביש אשדוד. התחושה שמציפה
אותי תוך השקט של הנסיעה היא של פרידה.
אני מפיגה את המועקה המשחררת עם כל מיני דיסקים שקניתי לקראת
פסטיבל הג'אז, מנסה להתרגל לסגנונות החדשים שאוזניי יחשפו
אליהם בשבוע הקרוב. המחשבות צפות להן, ממלאות את חלל הרכב כמו
עננה נעימה של צבעי שקיעה. עולים בי זכרונות תמימים של ילדות,
של טיולים רגליים בינות פרחי בר ושדות ירוקים, ממש כמו אלה
שעוטפים את המושבים שלצדי הכביש ואת המוסיקה הנעימה שברקע. אני
חושבת עליך, על המכתב שהשארתי לך ליד המיטה. כתבתי שאני אוהבת.
אחרי כל השנים הללו -  השתיקות הארוכות, האכזבות, הציפיות -
אני אוהבת. ואני יודעת שלא אראה אותך יותר.

השנה החלטתי לנסוע דרך ים המלח. לעשות ביקור אחרון בפנינת
האלוהים הצחיחה והמיובשת הזו. להסתכל בעיניו של ים המוות,
להרגיש מקרוב את הסדום, את העמורה שליוו את חייך, להמיס את
נציב המלח שבי ולשחרר את העבר שלך שדבק בי.
אני מתבוננת בצידי ההרים, בצחיחות המדברית. פותחת את החלון
ונותנת לרוח היבשה להתחבר לבדידות לבי, לייבש את הדמעות שנקוות
בעיני. השמש החלה לשקוע לאיטה, צובעת את פסגות ההרים בצבעי
פסטל רכים. מתוך אחד הסיבובים פיסה כחולה נפרשת לפניי, קרני
שמש אחרונות, כמו מראה מסנוורת, מבהיקות מעל צלילות הימה
המנוכרת הזו. אני עוצרת את הרכב בצד, יוצאת להתבונן במים,
חושבת לעצמי, שממש כמו לבך גם מי המלח לא מאפשרים לטבוע בתוכם.
אטומה לרגשות הים הזה שבך, אני עומדת אילמת למולך.
מפחדת מ- ים המוות הזה !

אל המלון הגעתי בחשיכה.
אחרי מקלחת זריזה אצתי אל הנמל, קניתי לי בירה קלה והתיישבתי
על אחד מהספסלים הרבים שהיו פרושים לפניי ברחבת הנמל. מעט מדי
אנשים סובבים ברחבה כעת, כמעט כולם שייכים להפקת האירוע. אני
מתפללת שהשנה לא יגיעו הרבה, רוצה שיהיה אינטימי, לא רוצה
לפגוש אנשים מוכרים. לא עברו דקות ארוכות והמוני אנשים החלו
מציפים את הרחבה תרים אחר "אולמות" המופעים השונים. אני חומקת
בזריזות לתוך מופע מחווה למיילס דיוויס וג'ימי הנדריקס. אני
נעה בקצב חיתוכי הגיטרה וערטולי הסקסופון.
הנה, לרגע קט אני מאושרת.

בתום ההופעה אני מצטרפת לתור הארוך, ארוך מדי של ההופעה הבאה.
לרגע אני חושבת לעצמי שהעומס הזה לא שווה את זה. מאחוריי עומדת
חבורה של בני חמישים פלוס, מדברים על הילדים, העבודה. אני רוצה
לצרוח עליהם שישתקו, שיתנו לי להמשיך עם הניתוק הזה. זה השבוע
שלי. בשבוע הזה אין צרות, מכאובים, בעיות כלל עולמיות, מחבלים,
פיגועים, בוסים שחצנים. בשבוע הזה יש רק מוסיקה ושחרור יצרים.

שלושת הנשים והבעלים השמנים שלהן התיישבו מאחוריי, מקרקרים
במשך כל ההופעה על שהשאירו מאחוריהם בבית. התמכרתי לקיטוריהן
של הנשים על הבעלים, הילדים המתבגרים והתסכולים המקצועיים.
חשבתי לעצמי, שהייתי מתחלפת עם מחשבות היומיום הטורדניות שלהם.
בשמחה הייתי משליכה עליהם את אבדני, את הגעגוע אליך. את הפחד
מהשקט שיציף אותי כשאחזור הביתה. התכווצתי אל עצמי, עוצמת את
עיני נותנת לפסנתרן הוירטואוזי ולצלילי הקלרנית לסחוף אותי אל
מחוזות צוענים, מקומות שריחות של מיניות משוחררת וחופש מרגשות
מותר בהם.


התעוררתי בשעות הערב ונדדתי לכיוון הנמל. הפעם, לקחתי את
האלכוהול ואת עצמי אל שפת הרחבה, בורחת משאון האנשים והפרצופים
המוכרים מתל-אביב.
החלטתי לשמוע את ההופעה ממרחק, לא לשבת בתוך האולם האזוטרי
שהורכב ממכולות אימתניות וחלודות. רציתי לנשום את רחש המים
שנעים באיטיות מלטפת כמו הרוח השרבית, זו שנודדת מעל שמי אילת
אל מרכז הארץ, הרוח שסוחפת את מחשבותיי, את לבי האובד עד
אליך.
אני עוצמת את עיני נשענת על עמוד בטון עב קרס. השבוע הנמל משנה
אנרגיה, ריחות טנדורי ופיצות מתערבלים עם צלילי ג'אז וים אדום.
אנשים יפים מתערבבים, מחייכים, מחזרים, מתעלמים - כולם לרגע
נשאבו לתוך אשליה, לתוך מציאות מנותקת, משוחררת מעכבות ופחדים.
אני מדמיינת אותך שוכב לבדך במיטה הגדולה, תוהה על מה אתה חושב
ברגעיך הקטנים הללו כשאני לא שם לידך. אני מתגעגעת. קשה לי
המחשבה שלא אראה אותך יותר, קשה לי לדעת שויתרת בכזו קלות, שלא
נתת לי עוד קצת זמן לאהוב אותך, להיות איתך. לתת עוד מעט ממני
אליך.
נער בן שש-עשרה התיישב לידי, חולק עימי את גב העמוד. שולף מתוך
כיס ג'וינט רעוע שבחוסר כשרון מופגן גולגל באכזריות לכדי עיסה
לא מגרה של אשליה.
הוא מחייך בסיפוק, מציע לי. אני מסרבת בחינניות ושוקעת חזרה
לצליליה של להקת 'ספיירו ג'ירה'. איזה מן שם זה אני חושבת
לעצמי? מה זה חשוב, זה נעים.
מאד נעים להרגיש את הרוח, להריח את הגראס ולשמוע ג'אז.






הגיע הזמן לארוז עצמי הלאה, מחכה לי נסיעה ארוכה הביתה אל
המציאות. אני נפרדת מפקידי המלון החביבים עד גועל, נכנסת
לאוטו, חולפת במהירות יחסית על פני העיר המזוויעה הזו.
שוב כביש הערבה, שוב דיסקים בטייפ, שוב מדבר מסביב.
הגעגוע תוקף פתאום. הפחד לחזור למציאות מחלחל בי.
אני עוצרת את הרכב מעל נקודת תצפית שמשקיפה על פני המכתש
הגדול. אני נעמדת אל מול הבור הגדול ומרגישה את הצריבה החדה.
במעלה הגרון עולה בי בת קול, תחינה אחרונה -

אבא.
כשתגיע,
כשתנוח על ענני השלווה נטולת המכאובים, והחיים.
תשלח לי את שחסרה בי כל-כך.
תשלח לי אהבה.












loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני לא מאמין
באלוקים.

שמואל
איציקוביץ' מביע
אמונה
פוסט-מודרניסטית.


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/9/02 16:07
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
לילך גור

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה