כל יום פיגוע, כל יום הרוגים ופצועים. כל היום הטלוויזיה פתוחה
משדרת פיגועים, הרוגים ופצועים. הפסקתי ללכת לעבודה, התמכרתי
לצפייה בטלוויזיה, בפיגועים, בהרוגים ובפצועים. השליתי את עצמי
שזה מפחד אוטובוסים, שמסוכן לצאת מהבית, אך זו הייתה התמכרות.
ישבתי, בהיתי וספרתי את הפיגועים, ההרוגים והפצועים.
התקשרו אלי חברים ואמרו "בוא נצא, נעשה משהו, אי אפשר לשבת כל
היום לצפות בפיגועים, בהרוגים ובפצועים, נארגן הפגנה, נצעק
בכיכר, נצא לרחובות, אי אפשר לתת לטירוף הזה להימשך", אך אני
תמיד השבתי, "לאף אחד כבר לא אכפת, כולם נראים מרוצים והם לא
יקשיבו לכיכר רבין. לכיכר ציון הם לא ייתנו לנו לעלות כי צריך
לצעוק שם ואנחנו לא טובים בזה. אנחנו ובים בלשבת מול הטלוויזיה
ולצפות בפיגועים, בהרוגים ובפצועים".
המשכתי לשבת מול הטלוויזיה לצפות ולצפות בידיעה שהפיגוע הבא
כבר מעבר לפינה, אוטוטו הוא מגיע ולא יכולתי להרשות לעצמי
להפסיד פיגוע, זו מחאתי, אני יושב ורואה פיגועים.
שכללתי את ההתמכרות, זזתי כמה שפחות מהטלוויזיה, הכנתי אוכל
רק במיקרו או שהזמנתי מהטלפון האלחוטי שלצידי והלכתי לשירותים
באותו הזמן. עשיתי הכל כדי לא להחמיץ אף פיגוע, זו מחאתי. איך
התעצבנתי כשהיה פיגוע, צעקתי, מחיתי, אך התנחמתי בכך שצפיתי,
אך בפעם ההיא שפיספסתי, בכיתי. ידעתי שיהיה פיגוע אך הלכתי בכל
זאת למכולת ל-5 דקות. איזה דפוק.
פניתי לנחמן שי שיסדר את הערוץ השקט בלילה שיעיר אותי כשיהיו
פיגועים, שאני אוכל לישון בשקט, וכך המשכתי בחיי מפיגוע לפיגוע
עד שיום אחד צפיתי בטלוויזיה, במהדורה המרכזית, עוד לא היה
פיגוע ודיברו בנינוחות על הפיגוע של אתמול, על ההפוגה, על
התקווה שהיום הזה הותיר, סימן לבאות, אולי זה סימן טוב, ואז זה
קרה, הטלוויזיה שלי התפוצצה. פיצוץ מחריד, ברגים עפו לי לפנים
ואני ספגתי את כל ההדף ואיבדתי את ההכרה. אחרי הניתוח
וההתאוששות עוד הספקתי לראות במהדורת הבוקר את הטלוויזיה בבית
החולים אומרת שזו הייתה פעולת ייאוש אך מיד הפסיקו את הדיווח
ועברו לשידור חי מהפיגוע הטרי. לא פספסתי, זו מחאתי.