המצב שלי כל כך שביר עכשיו
רק נגענו- זרקת אותי לקרשים,
כאילו כלום לא קרה, כמו שסתם התקרבתי
ונתתי לך להכניס בי חיים.
הסודות הכמוסים נשברו כשהדלת
שנית נטרקה ואני מאחור,
שוב קוראת לסליחה גם אם כלל
לא עשיתי דבר, לא רציתי שזה שוב ידקור.

פחדתי לומר את אותם הדברים
כי יכולתי לראות איך תבוא המכה,
איך שפעם נהגתי לומר את הכל
ועכשיו רק שומרת על זכות השתיקה.
איך פחדתי ממך שתזרוק את הכל
ונמנעתי לדחוף ולשאול ולבחור,
איך דרכתי עליי שתהיה מאושר
כשהיה כבר ברור שאתה לא תחזור.

ואני- אני סתם, אני סתם בן אדם
שנפגע וכואב ומרגיש כמו כולם,
שמכחיש כשקשה, מחייך כשנמאס
שבורח תמיד כשטבעי שיכעס.
ואני- אני סתם, אני סתם בן אדם
שבוכה, מתענה ושונא כמו כולם,
שהורג כשיכול, שסוגר כשאפשר
שמרחיק את עצמו מכל מה שיקר.

זאת תקופה לא קלה שעוברת עליי
אף אחד לא יבין איך יכולתי לחיות
בידיעה שהכל שוב יחזור על עצמו,
בין אקסטזות לבין להיות או לא להיות.
יש גם מי שהיו נותנים כל מה שיש
לנסות לאהוב בעוצמה שכזו,
בלי להיות מודעים לכמות הכאב
כשכל רגע זה כן וכל רגע זה לא.

מעגל של קסמים שנשאבתי אליו
והפסדתי יותר מכל מה שהיה,
זה לקח לי יותר מכל מה שנתן
אך אני עוד המשכתי בתוך הזיה.
והזהרתי אותי כבר הרבה פעמים
וכולם גם אמרו שזה לא בשבילי,
אך בכל זאת נכנעתי מעט לנסות
כמו תמיד זה ברור הטעות היא שלי.

ואני- אני סתם, אני סתם בן אדם
שנפגע וכואב ומרגיש כמו כולם,
שמכחיש כשקשה, מחייך כשנמאס
שבורח תמיד כשטבעי שיכעס.
ואני- אני סתם, אני סתם בן אדם
שבוכה, מתענה ושונא כמו כולם,
שהורג כשיכול, שסוגר כשאפשר
שמרחיק את עצמו מכל מה שיקר.