החלטתי להושיב את כולם בחדר אחד, אפילו שחלק מהם לא ראו אחד את
השני כמה שנים טובות, ולסיים פרק בחיי כמו שצריך.
הזמנתי את ההורים שלי, סבתא שלי, האח והאחות שלי, חמישה חברים
קרובים והחתולה שלי ישבה על הרצפה בשביל האווירה.
הסתכלתי עליהם, על כל האנשים שאני הכי אוהבת בעולם, והכי
חשובים לי בעולם, יושבים בחדר אחד. חוסר הדינמיקה ביניהם,
שסימל באופן כל כך מושלם את חוסר הדינמיקה שלי עם עצמי בחיי,
וחוסר הקשר ביניהם, נתן לי הרגשה טובה. הרגשה שאולי בזכותי
קבוצה לא קשורה כל כך של אנשים יכולה להסתדר ביחד רק מעצם
העובדה שמשהו אחד מקשר ביניהם, ובמקרה הזה - אני.
"היי כולם. אני שמחה שבאתם." לא רציתי פתיחה דרמטית מדיי. "אתם
בטח שואלים את עצמכם למה אתם כאן, ומה עוללתי הפעם שמצדיק את
הטרחה, ואני מבטיחה שעד סוף הערב אני אבהיר הכל."
היה הרבה יותר שקט ממה שחשבתי. המבטים היו חסרי כל רגשות
ומשמעות, כאילו הם חיכו שאני אגיד משהו או אעשה משהו שיסחוט
מהם תגובה, כי אם לא תהיה להם סיבה טובה להגיב, הם ישבו ככה
בנונשלנטיות כל הערב.
"אתם יודעים שמאז ומעולם התבטאתי יותר טוב בכתב, וגם הפעם אני
לא אאכזב.. רק במקום לתת לכם לקרוא משהו ממני כשאני הרחק הרחק
מכם, אני פשוט אקריא לכם משהו שהוא בשבילכם ביחד, ובשביל כל
אחד לחוד.. ואני מקווה שתבינו את זה בדרך שכתבתי את זה..
"קראתי לזה פיקניק.
"עומר,
כמה כייף לשבת פה בפיקניק,
ולחשוב עליך
ולדעת שאתה אולי לא מושלם,
אבל אני בכל זאת מתגעגעת אליך..
לאכול את העוגיות ולהיזכר בטעם שלך,
להרגיש את הרוח ולחייך..

כמה טוב עם ההרגשה של סוף,
שבאופן מפתיע מחממת לי את הלב,
והתחושה שעוד מעט זה נגמר,
גורמת לי להרגיש בבית..

הדס,
כמה טוב שיש לי אותך,
אחד האנשים היחידים שהצליח להבין אותי
בלי יותר מדיי הסברים,
כמה טוב לדעת שאני לא צריכה לדבר
בשביל שתביני מה הולך לי בראש,
או מתי אני צריכה חיבוק..

כמה כייף ללכת לישון ולחלום על עולם אחר,
שבו הכל פיקניק אחד גדול,
ולכולם יש עוגיות ורוח בשיער,
וכולם מרגישים מאוהבים אפילו שאין להם במי..

בן,
כמה חבל שאתה לא יודע עד כמה אתה מקסים,
וכמה מזל יש לאנשים שמכירים אותך
וזוכים לראות את פרצופך האמיתי,
כמה אני מודה לך שאהבת אותי ללא תנאים,
ותמכת אפילו שזה עלה לך לפעמים ביוקר..

כמה נעים זה להדליק סיגריה אחרי האוכל,
ולהוציא עשן לאט לאט,
ולחשוב בראש "זאת ואני מפסיקה"..

דרור,
כמה טוב לקבל ממך תמונות,
שלך; מחייך ונהנה,
שוכח מהכל,
ומתבגר עוד קצת..
ולהצטער קצת שנסעת
כי גם אני עוד מעט עוזבת את הבית,
ועדיין לא יצא לנו להיות אחים באמת..

כמה טוב לקחת נשימה עמוקה,
לעצום עיניים לרגע,
להיכנס לסרטים רגועים ושקטים..

גיל,
כמה אני מתגעגעת לערבים במרפסת,
שהיינו שומעים מוזיקה טובה,
מפרשים את העולם כאילו אנחנו הראשונים לנסות,
וכמה עצוב זה שאנחנו לא מפסיקים לריב..

אבא,
כמה מרגיע לראות שאתה מדבר איתי,
אחרי ארבעה ימים של שתיקה,
ולדעת שאתה מבין שהבת שלך תאכזב אותך עוד הרבה פעמים, אבל אתה
אוהב אותה בכל זאת..

אמא,
כמה עצוב לדעת שיותר מאושר, גרמתי לך צער,
ושלהגיד 'אני מצטערת' איבד כל משמעות,
כמה חבל לי שלא מימשנו אף פעם את ההזדמנות
להיות חברות טובות,
כמו שתמיד רצית,
כמו שתמיד רציתי.

וכמה חבל שהעולם הוא לא פיקניק אחד גדול..."

ושוב השקט חזר. אמא מזילה דמעה, אבא מחבק אותה.
"אני מניחה שאין יותר מדיי דרכים להיפרד מהחיים, חוץ מלהיפרד
ממה שחיית בשבילו. אני אוהבת את כולכם."