אני יושב מולה
הכל חשוך, רק העיניים הכחולות שלה מאירות בחשיכה, הדמעות רצות
בהן, לאט לאט.כל דמעה סוחבת עוד מנה של כאב, עוד דקירה בלב.
הדמעות יוצאות מתוך הזכוכיות השבורות בעיניים שלה.
ועל כל זכוכית, חרוטה המילה "למה?".
היא מנסה לאסוף את הזכוכיות אך הן דוקרות וחותכות וכך קשה לה
לחבר את כולן בחזרה, להבין באמת למה...
אני מביט לה בעיניים, מנסה לעזור, מנסה להבין...
אבל אני לא יכול
לא עברתי את זה, לא הרגשתי את זה, אבל אני מרגיש אצלה, עד כמה
זה כואב.
אני מנסה לשאול אותה, לדבר, אבל היא שותקת. כי כואב לה.
אני מבין את זה לגמרי אבל אני פוחד.
פוחד שהשתיקה הזאת תימשך לעד, פוחד שהשתיקה תהיה מלווה בחתכים
וכאב, אשר בכלל לא מגיע לה. היא קדושה מדי...
עד כמה שהיא אומרת לי שאני כן עוזר, אני מרגיש שלא, אני מרגיש
את הכאב שלה זורם בתוכי והוא גדול מאוד, יותר ממה שאני יכול
לסבול
אבל אני מנסה לסבול אותו.
בשבילה...

כי אני אוהב אותה.
מוכן להקדיש לה הכל,
רוצה לחבר את החלקים השבורים של החיים שלה ושלי,
לענות על כל השאלות
לפתור את כל הבעיות...

היא חזרה לדבר...
ואנחנו שוב צוחקים
אך אני מתאפק שלא לבכות...
מתאפק לא לחשוב ששוב פעם הכאב יחזור..

אבל הוא חזר
שוב פעם
אבל משום מה
הצלחתי לעזור, הרגשתי שאני עוזר ולא עשיתי את זה בשבילי...
רק בשבילה.

רק בשבילה...


מוקדש למירי, אני אוהב אותך