מה אם אני אמות?!
מה אם אני אתפוצץ?!
מה אם אני אתאבד?!
כלכך הרבה שאלות
אין עליהם תשובה
כן כן
בלה בלה בלה
התשובה נמצאת בתוכי..
אבל מה אם היא לא קיימת..
מה אם אני יושבת כל לילה
וחושבת וקוראת ומציירת וכותבת ומצלמת
ועדיין משהו חסר..
מה אם הריקנות הזאת לא נגמרת
ואתה רוצה כלכך הרבה ושום דבר לא מספיק לך..
מה אם יש לך הכול וזה עדיין לא מספיק..
מה אם זה לא סתם גיל ההתבגרות המזדיין, אלא לכל החיים..
אז מה?
אני אמורה ללמוד לחיות עם זה, להסתגל לזה?
כמו שחיים עם אובדן, עם מוות של מישהו..?
זה מה שכולם יגידו או שהם פשוט יגידו שאני סתם ילדה שמחפשת
סיפוקים, ריגושים, ילדה שפשוט משעמם לה בחיים ושמרחמת יותר מדי
על עצמה..
מה אם אני יודעת שהחיים כלכך קצרים ואני לא אספיק את כל מה
שאני רוצה..
לקרוא את כל הספרים שרציתי, לצייר את כל העולם, לכתוב את אלפי
השטויות שיש לי בראש, לצלם את כל האנשים שיש בעולם, לטוס לכל
מקום, לטייל בעולם, להזדיין עם סתם גברים מזדמנים, להתאהב,
לאהוב, להיות נאהבת..
ומה אם זה סתם שלב חולף או פרנויה, ומה אם אני סתם יותר מדי
משוגעת, אז זהו יאשפזו אותיבבית חולים, ואז אני לא אוכל לעשות
כלום, לראות הצגות, לאכול, להשמין, לרזות, לחלות, להפחיד
אנשים, להתחרפן, להשתגע, להשתכר..
ומה אם אני כבר מספיקה את הכול יחד ופשוט לא רואה את זה..
ואני אל צריכה אף אחד שיראה לי את הדרך אל האושר, כי כבר ראיתי
אותה, מצאתי אותה.. אבל מה עם כל הפעמים האלה, שמופיעות מדי
פעם..?
הכעס, הפחד, הבכי, הקול החנוק, העצב, הדיכאון.
הא, מה עם כל אלה?!
ואל תגידו לי שאני ככה וככה, אני זה מי שאני, אי אפשר לשנות
אותי..
אני חייה בעולם, רואה אנשים מתים, אנשים חיים, נולדים, עושים
שטויות סתם בלי לחשוב..
ואז אני חושבת.. כולם השתגעו, ואני היחידה שנשארתי שפויה
ונורמלית?
או שאולי להיפך, הם החכמים ואני זו שבעצם השתגעתי..
ואז זה ככה, אז מה יוצא לי מלהישאר בעולם הזה..
להיות מפגרת, אהבלה..
ואם אני חכמה, אז למה אני יושבת כאן וכותבת את ההרהורים האלה
במקום לישון..?!
הרי בן אדם באמת שפוי היה כבר מזמן מוותר..
או שאולי לא..
אני לא יודעת..
ואולי כל האושר שהרגשתי או שחשבתי שהרגשתי היה פשוט חלום,
הזייה..
כן, זה הכול, זה כל מה שזה היה.. חלום, לא מציאות - אלא
אשלייה.
אשלייה של מי?
של מישהו בעולם הזה?
שלי?
של מי היה החלום הזה?
ואל מי לעזעזל אני כרגע כותבת?!
אל מי?!