זה התחיל בזה שהלווין החליט להעניק לצופיו את הסרט "שרק"
במתנה. ניסיתי למצוא את הזמן האידיאלי להזמין את הסרט. למרות
מה שנדמה, זו משימה מאד קשה למצוא את הזמן המדוייק לעשות זאת.
צריך לוודא לפני זה ש:
א. שום טלפון לא יפריע למהלכה התקין של הצפיה
ב. שום הפסקת חשמל לא תקטע את הסרט באמצע
ג. שום ידיד, קרוב או שכן לא יחליט לנחות בדיוק. ואם הוא כן
יחליט לעשות זאת - לפחות שלא יהיה אכפת לו לראות את "שרק"
מהאמצע.

הבעיה היא, שזה בדיוק מה שקרה.

עשר דקות אחרי, חמש דקות בדיוק בתוך הפופקורן, ממש כשהחמור
המצחיק הזה התחיל לדבר - דפיקה בדלת. ניסיתי להתעלם. ניסיתי
להחליש את הווליום, אבל זה היה מאוחר מדי.

"ברק, אתה שם?" זה היה ערן, חבר טוב, שבאורח מופלא הידפק על
דלת ביתי אפילו שלא גר בסביבה כבר זמן רב.
"לא" השבתי בקול חלוש "אני ישן. תבוא מחר"
"אויש, ברק" המשיך ערן במרץ "אתה יודע שאני לא עושה את זה בדרך
כלל. פשוט..."
פתחתי את הדלת. היתה לי ברירה? הוא נכנס במהירות, שועט אחרי
לכיוון הסלון. החזרתי את מבטי אל הטלוויזיה. למזלי הפסדתי רק
כמה שניות. ערן הביט בי ולאחר מכן בטלוויזיה ואז הפנה את מבטו
שוב לעברי. אני המשכתי להסתכל על החמור והמפלצת.
"מצוייר? בגילך אתה עדיין רואה מצוייר?"

ערן מכיר אותי מגיל 4 בערך. הוא יודע שהדבר שאני הכי אוהב
בעולם זה את הסימפסונז ובכל זאת הוא לא נרתע מלשאול אותי את
השאלות הכי מטופשות שיש. כשלא עניתי לו, הוא המשיך:

"אני יודע שאתה אוהב את המשפחה המצויירת הצהובה הזאת, אבל מה
זה? חמור? ועוד מדבר?"
"זה שרק" עניתי בקצרה, מפנה את מבטי לשניה לכיוונו של ערן
ומחזיר את מבטי לכיוון הטלוויזיה.

לקח למוחי כעשר שניות לפענח את התמונה שראיתי כשהבטתי בערן.
בהתחלה שמתי לב לשערו הפרוע, תכונה לא אופיינית במיוחד לתסרוקת
הקוצים-המסודרים-עד-לשערה-הבלונדינית-האחרונה אצל ערן. לאחר
מכן, שמתי לב לעובדה היוצאת-דופן-אפילו-יותר שחולצתו של ערן,
חולצת הכפתורים הכחולה, אותה נורא אהב, היתה מלוכלכת ב...
הייתי זקוק למבט נוסף כדי לדעת ממה היא מלוכלכת.

אבל אז בדיוק גרם לי הסרט לצחוק ותשומת ליבי הוסחה למספר
שניות.

"ברק" הנימה בקולו של ערן לא ממש מצאה חן בעיני. זה נדמה לי או
שהוא עומד לבכות? הפניתי את מבטי.

דם.

על חולצתו הכחולה של ערן היו כתמי דם. זה נראה טרי, זה נראה
מפחיד, זה נראה רע. מאד רע.

בהיתי בו במשך מספר שניות כרואה אותו בפעם הראשונה. מבטו אמר
הכל, או בעצם כלום. חמישים ושבע שאלות שונות ריצדו במוחי בבת
אחת, רק כשתיים עשרה אחוז מתוכן היו קשורות ל"שרק". סגרתי את
הטלוויזיה בתנועה עצבנית שהבהירה, בעיקר לעצמי, שוויתרתי על
כחמישה עשר שקלים וחזרתי לבהות בו.

הוא הביט בי במבט מבוהל ששידר בין היתר גם הערכה, בקשת עזרה,
תחינה אילמת, וקצת גלגלגלגלצ.

"אני לא בטוח" ערן פתח "אבל אני חושב שהוא מת".

רק עכשיו הבזיקה במוחי המחשבה שהשעה אחת ביום שישי בלילה
ושהחבר הכי טוב שלי נמצא בסוג כלשהו של צרה, שעלולה להיות
קשורה במקרה זה או אחר של רצח.

"ברק, אתה חייב לעזור לי" קולו של ערן הפך נסער משניה לשניה.

התעשתתי באחת.

אבל רק באחת ורבע הובהר לי כל הסיפור:

ערן יצא לדייט. שלישי עם נועה. סרט. גברים בשחור 2 אבל אני לא
בטוח, אולי מדובר בחדש של אלמודובר. נועה, בחורה יפה במיוחד
(ככה זה כשאתה ערן), משכה אליה סוג של חלאת-אדם שניסה להטריד
אותה, אחר כך התחיל לגעת בה ובסופו של דבר גמר את חייו עם סכין
בבטן.

אולי. כל הקטע של "גמר את חייו" היה מטושטש במקצת.

כי מייד אחרי שערן תקף עם הסכין את המטריד, נועה החלה לצרוח
בחיקוי לא מוצלח במיוחד של גולדי הון מ"ציפור על תיל" וערן,
כדי להרגיע אותה, הצמיד אותה אל גופו, בחיקוי לא מוצלח במיוחד
של שון קונרי מ"יהלומים לנצח". זה לא עזר, כי היא המשיכה לצרוח
בטירוף. הוא הרחיק אותה מהאיזור וליווה אותה עד דלת ביתה.
כשחזר אל זירת הפשע, המטריד כבר לא היה שם.

זה הרגיע אותי במקצת, כי עד כמה שאני יודע, אנשים מתים לא
מסוגלים לקום בכוחות עצמם וללכת.

"טוב" ניסיתי איכשהו לקחת את המושכות ובחיקוי מאד לא מוצלח של
נחמן שי מ"מלחמת המפרץ" המשכתי "רוצה קצת מים?" ערן השיב לי
מבט מטומטם-משהו, אז המשכתי "כמו שזה נראה לי, אתה רק דקרת
אותו. הוא לא מת. וזו בכלל היתה הגנה עצמית" ערן המשיך עם
חיקוי הפרה.

"אבל, איך..."

"תירגע" הרגעתי אותו בכך שקטעתי את שאלתו "כל מה שאנחנו צריכים
לעשות זה להיפטר מהסכין הזאת שלך ועם קצת מזל, הוא לא ידווח על
הדקירה הזאת לאף גורם ואתה תצא נקי. אנחנו גם צריכים לזרוק את
החולצה הזאת".

עושה רושם שערן התאושש, כי בנקודה הזאת הוא התנגד בתקיפות.

"זאת חולצת המזל הכחולה שלי, השתגעת?"
"לא, לא השתגעתי" עניתי בחוסר סבלנות "החולצה הזאת היא הוכחה
שאתה דקרת אותו. אם היא תישאר - אתה תימצא בסכנה".
"אבל..."
"שום אבל!"

בדרך כלל, הויכוחים עם ערן נמשכים עד אין-קץ, אבל כנראה שערן
היה ממש נסער, אז הוא הניח לי לקחת את החולצה שלו ולתת לי לתת
לו טי-שירט תמימה ושחורה. בלי לשאול אותו, לקחתי את חולצת המזל
הכחולה של ערן, הכנסתי אותה לכיור והוצאתי קופסת גפרורים.

"מה אתה עושה?" קולו של ערן שנכנס אחרי למטבח, נשמע חלש. זה
היה קולו של מישהו שידע את התשובה, ידע גם שהיא לא לרוחו
והספיק לקבל על עצמו את רוע הגזירה.

הוא לא התנגד, גם החולצה לא. היא נשרפה במהירות מפתיעה.

ערן ואני הבטנו האחד בשני. יכולתי להישבע שראיתי ניצוץ של חיוך
על פניו המודאגות של ערן. ואז שמענו את הרעש מכיוון הסלון.
הייתי משוכנע לחלוטין שכיביתי את הטלוויזיה, אבל הרעש שהגיע
היה ללא ספק קולו של אדי מרפי, החמור ב"שרק". מישהו הדליק את
הטלוויזיה. הסתכלתי על ערן. הוא נראה מבועת.

שלפתי את סכין הצ'יפס מהמגירה. זו סכין נפלאה. כבר כמה שנים
מנקר בי חשד שהצ'יפס יוצא לי כל כך טעים רק בגללה. "על שרק כבר
ויתרתי היום, אפשר לוותר גם על הצ'יפס" חלפה במוחי המחשבה
המוזרה במיוחד הזאת, והתחלתי לצעוד בזהירות לכיוון הסלון, ערן
מאחורי.

על הספה בסלון ישב בחור מגודל. בידו הימנית אחז סכין מגואלת
בדם. חולצתו היתה אף היא ספוגת דם וכשהבחין בי ובערן התפשט
חיוך על פרצופו הכנראה-מטומטם. הוא התרומם, וכשעשה זאת, ניתן
היה להבחין בשני דברים:

1. היה לו קשה לעשות את זה, כלומר הוא נפצע בצורה קשה יחסית
לאדם שניצב בסלון שלי ומתכונן לתקוף אותי.
2. הוא היה ענק.

והוא התקדם, סכינו של ערן מכוונת לעברנו. כי עכשיו זיהיתי את
הסכין שערן נהג להסתובב איתה בכל מקום, כהגנה עצמית. הוא המשיך
לחייך, מנופף בסכין באיום שהבהיר בצורה מצויינת את כוונותיו
הרצחניות. גם אני נופפתי בסכין, מנסה לשוות לנפנופי את אותה
מידה של איום, אבל אי אפשר היה להשוות בכלל את הנפנופים. הוא
נראה מקצוען אמיתי. עלי ראו שאני חובבן.

המרחק בינינו הפך להיות בעייתי מרגע לרגע. יתרון הגובה שלו גרם
למצב שהוא יכל להגיע עם הסכין שלו קרוב מדי אל איברים בגופי
שהיו חיוניים ויקרים לליבי. נדמה שגם הוא שם לב לעובדה המצערת
הזאת, כי הוא תקף פתאום. ידו הימנית נשלחה קדימה בחיקוי מוצלח
מאד של קרב החרבות מ"הנסיכה הקסומה" ואני קפאתי על מקומי בלי
לנסות לחקות כלום.

החיים שלי חלפו למול עיני כשהסכין התקדמה לעברי בסלואו-מושן.

מאחורי קרו דברים נוספים. ערן, שכנראה החליט שאני זקוק לעזרתו,
לא ברור מה גרם לו לחשוב מחשבה מוזרה שכזו, לפת אותי בזרועותיו
ומשך אותי לעברו. סכינו של הבחור הלא סימפטי שאירחתי שלא מרצון
בסלון דירתי בליל שבת שאמור היה להיות רגוע ולעסוק בחמורים
במפלצות ובדרקונים, פספסה אותי.

השניה שעברה מרגע שהבין התוקף שהוא פספס אותי ועד הרגע שבו
ניסה לתקוף אותי שוב, הספיקה לי. התאוששתי מההלם המסויים שאחז
בי וכמעט בלי לחשוב שלחתי את ידי הימנית קדימה.

הוא לא הבין מה פגע בו. אחרי ככלות הכל, לא בכל יום אתה זוכה
לספוג פעמיים סכין אל תוך גופך. הוא הביט בי בתדהמה. הוא ניסה
לפתוח את פיו ולהגיד משהו, אבל גופו היה עסוק בלהתמוטט על
הרצפה.

אני בקושי הצלחתי לנשום. ערן כבר מזמן שכח איך מדברים. ורק
הענק הפגוע ניסה להגיד משהו ולא הצליח. רכנתי לעברו באקט שהיה
חצי מסוכן וחצי הגיוני וניסיתי להבין מה הוא מנסה להגיד.

"נו..." הוא פלט בקושי, מנסה להמשיך ולהגיד משהו "נו..."

"נו" חזרתי אחריו כמאמין שחוזר אחרי רבו "נו-מה?"

"נו..." הוא המשיך בהתמדה ראויה להערכה "נו... נועה" נשימותיו
נעשו קשות יותר ויותר עד שפסקו לגמרי והוא רק בהה בי במבט המום
במיוחד.

"נועה" חזרתי אחריו "נועה" הסתובבתי אל ערן "הוא אמר נועה".

פרצופו של ערן, שהצליח להביע מידות שונות ומשונות של פחד
ותדהמה במהלך הלילה הזה, הביע עתה תדהמה מסוג אחר לגמרי, תדהמה
של מישהו שקלט פתאום משהו מטריד במיוחד.

"נו..." עכשיו היה זה תורו של ערן לגמגם "נו... נועה".

"ערן?" פניתי אליו בשאלה הלא-מוגדרת היחידה בה לא הייתי צריך
לפנות אליו כשכל כך הרבה שאלות אחרות ריחפו באוויר.

"היא לא אמרה לו את שמה" ערן חזר לעצמו "איך הוא ידע שקוראים
לה נועה?"

"זאת אומרת ש..." עכשיו גם אני התחלתי לגמגם "ש... ש..."
"בדיוק" אמר ערן ובצעד מהיר פנה לכיוון הטלפון. הוא חייג
בבהילות מספר אותו זכר בעל פה.
"נועה, את בסדר?" יכולתי לשמוע את הצווחות של נועה דרך הטלפון
שהחזיק ערן.
"את מוכרחה להירגע, נועה" אבל היא פשוט לא הסכימה לעשות את זה,
כנראה "נועה... נועה... אני מגיע אליך, נועה, יחד עם חבר,
בסדר?"
כנראה שהיא הסכימה, כי ערן תפס אותי והכריח אותי לבוא איתו.

הנסיעה עצמה עברה בשתיקה. שנינו הרהרנו באירועים ההזויים שעברו
עלינו.

נכנסנו אל ביתה של נועה. זו היתה הפעם הראשונה שאני רואה אותה.
היא נראתה זוועה. זאת אומרת, היא היתה יפיפיה אמיתית, אבל
הבכי, הצרחות והדמעות עשו עבודה מעולה בלהסוות את זה.

ואז היא התחילה לדבר.

"אני לא ידעתי שיש לך סכין. בחיים לא הייתי עושה את זה אם
הייתי יודעת שיש לך סכין, אתה מבין?" היא התייפחה, והמשיכה "זה
סוג כזה של מבחן. יצאתי עם הרבה בחורים בחיים שלי, כל מיני
טיפוסים. יפים, חכמים, מצחיקים" היא עצרה כדי לנשום קצת אוויר
ומיהרה להמשיך "אז החלטנו שאנחנו צריכים לבדוק אותם. וככה
המצאנו את הדבר הזה, את המבחן. זה אמור לקרות ביציאה השניה או
השלישית. אח שלי תמיד היה מגיע ועושה את עצמו כאילו הוא מציק
לי ומנסה לגעת בי ואז, לפי התגובה של הבחור איתו יצאתי, הייתי
יכולה לדעת אם הוא מתאים לי או לא. כל הבחורים שקדמו לך פשוט
נבהלו מהגודל שלו. אבל אתה היית משהו מיוחד. אתה הגנת עלי" היא
בכתה שוב "אתה משהו מיוחד, ערן. הנחמה היחידה שלי היא שהוא לא
מת, אח שלי. לפחות הוא לא מת".


תודה ל- bmx