אין לי כבר נשימה, אבל אני לא אעצור, אני אמשיך לרוץ, הכי חזק
שאני יכולה, אני חייבת לתפוס אותו בזמן. אם אני יפספס אותו
עכשיו, אני לא אסלח לעצמי בחיים.
הכל התחיל, לפני כמה שנים. עברנו לגור בבניין ההוא בשכונה
הקטנה והיפה ההיא, באותה שעה לא ידעתי להעריך את היופי שבשכונה
ההיא, אבל עכשיו, עכשיו אני מבינה את כל הקסם שבה, כל הצמחייה
והאנשים, אוי האנשים שחיו בה, והוא, מתן, הוא זה שהפך אותה
לקסומה כל כך. עם החיוך שלו, החיוך הקסום שלו שהסתיר בתוכו כל
כך הרבה יופי וחן.
השעה כבר רבע לשתיים עשרה. אני חייבת להתאמץ, יותר חזק, חייבת
להספיק.
אני זוכרת שכשעברנו לשם, זה היה ממזמן, הייתי ביישנית. הייתי
כל כך קטנה, זה היה החופש הגדול, ההוא לפני כיתה ד'. חששתי
קצת, מקום חדש, אנשים חדשים, פחדתי לא להשתלב, חששות של כל ילד
שמגיע למקום חדש.
מתן, הוא היה הראשון שהכרתי במקום החדש, עכשיו שאני נזכרת בו,
הוא היה ילד יפה כזה, עם השיער הבהיר החלק, עד הכתפיים,
והעיניים הירוקות שיכלו דרכן לראות את הנשמה שלו, הבפנים המרתק
שלו.
באותם הימים ראיתי בו לא יותר מילד שובב שמחפש צרות. הפעם
הראשונה שראיתי אותו, שהכרתי אותו היה ביום שעברנו, אמא הייתה
עסוקה בלסדר את הבית החדש ובלדאוג לארגזים. אני לא רציתי לעזור
ולא להיות קשורה. אני התגעגעתי לאבא. רציתי להיות איתו ועם כל
החברים שלי ההם. אז החלטתי שאני לוקחת את "שושי", הבובה האהובה
עלי, שאבא נתן לי לפני שעזבנו, הוא אמר לי שכל פעם שאני יתגעגע
אליו וירצה להיות לידו, אני רק צריכה לחבק את הבובה חזק חזק
והוא כבר ירגיש אותי ויעביר לי אהבה דרכה. אז זה מה שעשיתי,
רציתי להיות לבד, לבד עם אבא.
מצאתי לי פינה קטנה עם ספסל, בין העצים מאחורי הבניין החדש.
המקום היה יפה, מלא בדשא ופרחים. עצמתי עיניים. וראיתי את אבא.
ראיתי את הפנים שלו האלה שאהבתי העדינות והחיוך שלו ואת ה...
"אהההההההההההההההה" צרחתי בבהלה. "אל תיגע בה, היא שלי". הילד
הזה, הילד הזה ניסה לקחת לי את הבובה. "אני רק רוצה לראות, מה
את בוכה כמו ילדה קטנה?" הוא ענה לי. הסתובבתי, לא רציתי לדבר
איתו, אני לא אוהבת בנים- הם סתם ילדים קטנים, חשבתי לעצמי.
"אני מתן". הוא הציג את עצמו. לא עניתי. "אני גר בבניין הזה,
מה את החדשה?" ניסיתי להתעלם אבל הוא לא הפסיק. " אני עולה
השנה לכיתה ד'" אמר בגאווה. "גם אני" לחשתי. "אני אור". "אור?
זה שם של בן לא?". הסתכלתי עליו והסתובבתי שוב. "אני מצטער,
פשוט אף פעם לא שמעתי בת שקוראים לה אור." "מ-ת-ן", קול אימהי
ניפץ את השקט. "אוי, זאת אמא שלי, אני צריך ללכת, ביי" והוא
רץ. לא ייחסתי אל הילד הזה הרבה חשיבות. התרכזתי בעצמי,
במחשבות שלי.
השעון מתקתק, אין לי עוד הרבה זמן. אני חייבת למהר, החיים שלי
תלויים בזה...
הסתגרתי בבית החדש עד סוף החופש. לא היה לי חשק לצאת, להכיר
חברים, כלום. רצית רק שיניחו לי. אף אחד לא הבין אותי גם ככה.

"אור'וש, קומי יפה, היום בית ספר חדש. נזדרז שלא תאחרי. קדימה,
היום תכירי הרבה חברים וחברות, תראי שיהיה לך כיף". הקול
המנדנד של אמא העיר אותי. בחוסר חשק מוחלט גררתי את עצמי
מהמיטה. לא רציתי להתחבר, לא רציתי להכיר. רציתי לחזור לחיים
הישנים שלי, עם אבא והאנשים שאני מכירה. אבל ידעת שאין טעם
להתווכח. זה מה שיש.
אחרי יומיים כבר ידעתי את הדרך הבייתה מבית ספר לבד. לא הייתי
צריכה שאמא תאסוף אותי. התחלתי ללכת. הדרך לא ארוכה ממש, כ10
דקות מבית הספר.
באחד מן הימים, בעודי צועדת את הדרך בביטחה אני שומעת מישהו
קורא לי מאחורה. תחילה, חשבתי שאני סתם הוזה אך אחרי כמה
קריאות הסתובבתי. ראיתי אותו רץ, הילד עם השיער היפה שנראה
פרוע בזמן זה. זה היה מתן. זכרתי אותו.
"היי" הוא אמר לי. לא עניתי. המשכתי לצעוד בשקט, מתבוננת
במדרכה. הוא לא דיבר יותר. רק הלך לצידי.
באותו היום אמא הייתה צריכה לצאת לסידורים אחרי הצהריים. "את
בטוחה שאת רוצה להישאר בבית ולא לבוא איתי לטיול? לא יזיק לך
קצת לנשום אויר". הנדתי בראשי לשלילה. נשארתי לבד. ככה רציתי.
הייתה דפיקה בדלת. לא הגבתי. ואז שוב. ניגשתי אל הדלת ושאלתי
"מי זה?" "זה מתן". שמעתי מבעד לדלת. פתחתי בעדינות. "היי,
רוצה לבוא לשחק איתי?". השפלתי את מבטי והשבתי "לא תודה". מתן
הסתכל עלי עם עיניו השקטות "בסדר, אם תרצי אני בגינה". לא
התחרטתי.
מאז, יום יום אחרי בית הספר היה צועד איתי מתן בדרך הבייתה.
הצעדות עברו לרוב בשתיקה אך שמחתי שיש איתי מישהו, הרגשתי קצת
פחות לבד.
הימים חלפו להם ולבסוף הגיע היום בו יצאתי לגינה. "אפשר לשאול
אותך שאלה?" שאל מתן בקול סקרני. "כן" השבתי. "למה את עצובה
תמיד?" סיפרתי למתן את הסיפור שלי, על אבא ואמא ועל הסיבה
בגללה עברנו לבנין הזה, לשכונה הזאת. הוא הקשיב בהבנה. "זה
יהיה הסוד שלנו" אמר לבסוף. הסכמתי. הרגשתי יותר טוב, שיש
מישהו לסמוך עליו ומישהו לשתף. אומנם היינו אז עוד קטנים אבל
ההרגשה הטובה הזאת התחילה לחלחל בי מאז.
ככל שעברו הימים, אני ומתן הפכנו לחברים טובים יותר. הכרתי
כמובן חברות חדשות בבית הספר אבל אף אחת לא הייתה קרובה אלי
כמו מתן.
הרגשתי את הזיעה ששוטפת אותי, הלחץ הנוראי הזה. כואבות לי כבר
הרגליים. אני לא יכולה לעצור. לא יכולה.
ככה עברו להן כמה שנים. כבר היינו נערים. בני 13, שנכנסים
לחטיבה. כמובן שהמעבר הזה בין יסודי לחטיבה ובין ילדות לבגרות
הוא מעבר קשה ומבלבל. תמכנו אחד בשני. המשכנו להיות קרובים אף
על פי שכל אחד רכש חברים וידידים חדשים היינו עדיין ביחד תמיד.
ראיתי במתן כאח. כמישהו לשתף אותו בכל סודותיי ובעיותיי ולהפך,
הייתי תמיד אוזן קשבת ויועצת בשעת הצורך.הרגשנו גדולים.
בשנה השנייה שאחרי זה הכרתי את שי. הרגשתי שאני מאוהבת בו. הוא
היה הדבר הכי מושלם שראיתי. היה לו את האופי הכי מהמם שראיתי
אי פעם. הוא היה חייכן, נחמד, צחקן והכי חשוב אהב אותי.
"מתן, אתה מכיר את שי?". שאלתי יום אחד בדרכנו הבייתה. "ההוא
מהשכבה?". הנהנתי בראשי להסכמה.  "נו מה איתו?" שאל מתן. "אני
חושבת שאני אוהבת אותו. ואם אתה מגלה את זה למישהו אני מספרת
לאמא שלך כמה קיבלת במבחן בהיסטוריה!" איימתי עליו.
"מ..מ..מה?" גימגם מתן. "מה ששמעת". מתן הסתכל עלי. התגובה
שציפיתי לה לא הייתה מה שראיתי. חשבתי שהוא ישמח בשבילי, יגיד
לי כמה שהוא שמח וכמה שהוא חושב שנהיה מושלמים יחד. אבל לא.
הוא חייך חיוך קטן ואמר לי "יפה". נתתי לו מכה בכתף. הוא החזיר
לי. ושוב צחקנו לנו כל הדרך הבייתה.
ביום שבו אני ושי נפרדנו. הרגשתי רע. כאב לי בפנים. זאת לא
הפעם הראשונה שכואב לי שם, בלב רק הפעם זה היה קצת שונה מכל
שאר הפעמים. זה כאב לי, כאב נורא. חברותי הטובות ניסו לנחם
אותי. חיבקו אותי, נישקו אותי, אמרו לי שלא נורא זה יעבור, הוא
סתם חרא. אבל היה לי קשה, קשה לא לחשוב על שי. היה לי יותר קשה
לחיות בלי האהבה הזאת. אהבתי שאוהבים אותי, אהבתי להרגיש
נאהבת. עכשיו לא הרגשתי ככה, הרגשתי בודדה. לא רציתי ללכת
למתן. היה לי לא נעים. הוא לא אהב שאני מדברת על שי. הוא לא
אמר לי כלום בחיים אבל ראו את זה עליו, ראו את זה בעיניים שלו.
פחדתי ממה שהוא יגיד לי. אף פעם לא הכרתי את התגובות של מתן
בעניינים שכאלה לכן העדפתי לשמור את זה לעצמי. לפחות זה מה
שחשבתי שיהיה.
באותו הערב צלצל פעמון הדלת. אמא פתחה. היא אהבה את מתן. היא
הבינה שהוא טוב בשבילי שהוא עוזר לי ושאני מרגישה איתו טוב.
שייכת. "מתן ממי, אני חושבת שאור קצת לא מרגישה טוב. אני
מצטערת. אולי תבוא מחר?". "כן, תודה" שמעתי את קולו של מתן
מחדרי. הדלת נסגרה.
לא הצלחתי להתחמק ממתן לזמן רב. למחרת אחרי בית הספר הוא השיג
אותי. "היי" הוא אמר. אני שתקתי. המשכתי ללכת עם העיניים
במדרכה. ככה הלכנו כל הדרך הבייתה. שקטים.
הגענו לבניין שלנו. פתחתי את הדלת של הבית שלי ופניתי להיכנס.
לפני שסגרתי את הדלת הסתובבתי אליו. הוא הסתכל עלי עם העיניים
הירוקות, העיניים שאמרו הכל. "אני יהיה היום בגינה. תבואי."
אהבתי לידידי מתן הייתה זו שגררה אותי באותו אחר הצהריים לגינה
ההיא. מתן כבר היה שם. ישב וחיכה. ישב שם כאילו יש לו את כל
הזמן שבעולם, כאילו שאין דבר יותר חשוב ברגע זה מאשר, מאשר
אני. ההרגשה הזאת שימחה אותי. נתנה לי להרגיש טוב יותר.
הוא הרים את הראש והסתכל עלי. "ידעתי שתבואי". חייכתי.
התיישבתי לידו. "לא יוצא לנו כבר לשבת לדבר כאן אה? אנחנו די
עסוקים הייתי אומר." הנהנתי בראשי להסכמה. היה לי קשה לעצור את
זה בפנים. הייתי חייבת לשחרר את זה. הבכי פרץ ממני ללא רצון.
מתן חיבק אותי מייד. חיבוק חם, דואג שכזה. הוא לא דיבר. רק
חיבק אותי. ליטף אותי. נתן לי להרגיש אהובה. וכך באמת הרגשתי
באותו הרגע.  באמת שלא יצא לנו להיות יחד בזמן האחרון וזה כאב
לי גם. כאב לי הכל ביחד.
ככה ישבנו שעה. בלי לדבר רק להרגיש. בסופו של דבר מתן הפר את
השתיקה. "אני אוהב אותך". הסתכלתי עליו וחייכתי. "אני אוהבת
אותך גם מתן. אתה החבר הכי טוב שיש בעולם". הוא חייך. ראיתי
בעיניים, העיניים הירוקות שמשקפות את הנשמה שלו, ראיתי בהם
משהו. רק לא ידעתי מה.
דיברנו על שי, על מה שקרה, ועל עוד המון המון דברים כאילו שלא
נפגשנו שנים. אהבתי את היום ההוא.  
עם הזמן שכחתי משי. התרכזתי בדברים החשובים יותר. העדפתי
להתרכז בלימודים. ככה גם עשה מתן. לעיתים קרובות למדנו יחד
למבחן או עשינו שיעורים יחד. לא איבדנו קשר. הידידות שלנו
נשארה חזקה.
במשך הזמן פיתחתי אהבה לכתיבה. למדתי עיתונאות, כתבתי סיפורים
ושירים. התחברתי לרגשות שלי וביטאתי אותם בכתב. מתן אהב את זה
נורא. הוא היה המעריץ מספר אחד כמו שהוא אמר. קרא כל פיסת
כתיבה שלי. כל סיפור, מאמר ושיר. תמיד העיר הערות ונתן ביקורת
ועודד אותי לכתוב עוד ועוד.
עוד שלוש דקות חצות. האוטובוס אמור לצאת כל רגע. אני לא יכולה
להרשות לעצמי לאחר. אני יאבד את הכל.
מהצד השני מתן פיתח את האהבה למטוסים. הוא אהב אותם תמיד, מאז
שאני זוכרת אותו בתור ילד רק שעכשיו הוא התחיל לקחת את העניין
ברצינות. כבר היינו בני 17, צו ראשון לצה"ל. אוטומטית מתן רצה
להיות ביחידה צבאית של מטוסים, בחיל האוויר.  כל המשפחה שלו
פרגנה לו מאוד. אפילו אני שמחתי בשבילו וקיוויתי לטוב. צפיתי
בו כשהוא הולך לכל המבחנים ואיך הוא מתאמץ להתקבל. בכל ליבי
רציתי את זה בשבילו. מתן היה האדם החשוב ביותר בחיי האושר שלו
היה הדבר ששימח אותי ביותר.
לצו שלי דאגתי פחות. ידעתי שעם הכישורים שהיו לי אני יתקבל
למשהו נחמד מאוד. ובאמת התקבלתי למודיעין. הפתעתי את כולם האמת
אך זה קרה.
סיום הלימודים הגיע. זו הייתה תקופה מרגשת מאוד. היה לי קשה
להיפרד מכולם ומהבית ספר.
בספר המחזור נכתב עלי ועל מתן "הזוג הכי מתוק בבית הספר, עוד
יתחתנו בסוף". צחקנו על זה ימים שלמים אני ומתן. הרי ידענו
שאנחנו לא ממש "זוג" אבל זה היה מצחיק בכל זאת.
תקופת הגיוס הגיע. התרגשנו מאוד. שנינו הלכנו ליחידות טובות,
אני למודיעין ומתן התקבל לחיל האוויר. התרגשנו מאוד וספרנו את
הימים לגיוס. למרות כל ההתרגשות הייתה הרגשה מוזרה, שונה קצת.
אני ומתן ניפרד לתקופה ארוכה. לא נתראה תקופות ארוכות. אף פעם
לא נפרדנו לממש הרבה זמן. זה היה מוזר. פחדתי, פחדתי לא להיות
קרובה אליו. אבל ידעתי ששנינו נתגבר על זה. ושנשמור על קשר.
הרי היינו החברים הכי טובים.
באמת נשארנו בקשר. פעם בכמה זמן אפילו יצאנו לחופשות באותם
ימים והיינו מנצלים כל רגע להתעדכן אחד בשני ולבלות יחד בכיף.
כמו בימים ההם.
בשנה האחרונה שלי בצבא הכרתי מישהו. מישהו שהיה מדהים. מישהו
שאהבתי בכל כולי. מישהו שאפילו הבאתי הבייתה לאמא. למתן לא
סיפרתי עליו. לא רציתי. פחדתי מהתגובה שלו, למרות שלא הייתה לי
סיבה ברורה אך נמנעתי.
אומנם זה קרה מהר אך אחרי כמה חודשים של הכרות ושל אהבה הוא
הציע לי נישואין. ידעתי שהוא האחד בשבילי, ידעתי שהוא אוהב
אותי וידעתי עד כמה אני אוהבת אותו. עכשיו ידעתי שאני צריכה
לספר למתן. כמובן.
תיאמתי איתו את החופשה של שישי שבת. רציתי שנהיה בבית ביחד.
הגעתי ביום שישי בבוקר אך הוא עדיין לא היה. השארתי לו פתק על
הדלת "אני בערב בגינה. תבוא".
הוא בא. שמחתי כל כך לראות אותו. אף פעם לא התגעגעתי ככה
למישהו. ראיתי אותו ורציתי אליו. חיבקתי אותו הכי חזק שיכלתי.
הרגשתי חם ואהבה. הרגשתי שאני קרובה למתן יותר מאי פעם. התחושה
הייתה קצת שונה מתמיד אך הייתה ללא הסבר.
ישבנו בספסל. שעות ארוכות דיברנו. לא שמנו לב שהשמש זרחה. כל
כך התגעגענו לימים ההם, שם בגינה. סיפרתי לו שאני מתחתנת. הוא
חייך אלי. חיבק אותי ובירך אותי. ראו בעיניים שלו. העיניים
הירוקות שרואים דרכם אל הנשמה. ראו משהו. לא ידעתי להסביר מה
אני רואה.
למחרת שנינו הקדשנו את הזמן לחברים האחרים ולמשפחה. הייתה לי
הרגשה באותו יום, הרגשה קצת משונה. הרגשה שחסר משהו, שהיה לי
עוד משהו להגיד למתן. רק לא ידעתי מה.
בערב נפרדתי ממתן. הוא נסע לפני. באוטובוס של חצות. חזרה
לבסיס. הוא חיבק אותי חזק, שונה מהרגיל. נשק לי ואמר לי שנדבר
כבר.
מאוחר יותר יצאתי לשבת בגינה. לא יודעת למה. רציתי להיות לבד.
להתנתק מהעולם ולחשוב. לחשוב על החיים שלי, על מתן, על העתיד
שלי ועל מה שאני רוצה. כשחזרתי הבייתה הייתה מעטפה מונחת על
הרצפה. היה כתוב עליה "לאור, עם השם של בן". חייכתי. ידעתי ממי
היא.
בתוך המעטפה הייתה תמונה. תמונה שלי ושל מתן. מכיתה ו' בפורים,
שאמא שלו צילמה אותנו לפני שהלכנו לבית הספר. התמונה העלתה לי
חיוך ותחושה של חום, התחושה שאני מרגישה כשאני עם מתן.
קראתי את המכתב. הזדעזעתי. כאבה לי הבטן. בכיתי. לא ידעתי מה
לחשוב. מה לעשות. קראתי את המכתב שוב ושוב ובכיתי יותר.
המכתב היה כזה:
"אור,
את האור של החיים שלי. לחיות עם אחרת אני לא אוכל, ולסבול
שתינשאי לאחר לא אוכל. אני אתגבר, כל עוד את חושבת שזאת ההחלטה
הנכונה. כל עוד את מאושרת גם אני.
מהיום הראשון, שראיתי אותך עם "שושי" הבובה, התאהבתי בך. עם
השנים האהבה התחזקה. פחדתי לדבר, להגיד משהו, פחדתי לשנות את
ההרגשה שלך כלפי.
עכשיו שהחיים שלך ושלי עומדים להשתנות אני חייב להגיד לך מילים
אלה.
שתדעי שיש עוד אפשרות.
אני עכשיו בדרך חזרה לצבא. מחר אני נוסע להשתלמות בצרפת. אני
ישהה שם כחצי שנה. אני מקווה שתחשבי עלי ועל כל מה שעברנו יחד
ועל החיים שלנו. אני מקווה שאם תחליטי להתחתן בכל זאת, זאת
תהיה החלטה טובה, שתעשה אותך מאושרת, זה הדבר היחיד שאני
רוצה.
     
                       אוהב
                             מתן"

לא חשבתי פעמיים. זאת הפעם הראשונה שאני נוהגת בפזיזות ולא
חושבת. לקחתי את המעיל שלי ורצתי החוצה, היה כבר אחת עשרה
ארבעים וחמש. רצתי. רצתי הכי מהר שיכולתי.
אין לי כבר נשימה, אבל אני לא יעצור, אני ימשיך לרוץ, הכי חזק
שאני יכולה, אני חייבת לתפוס אותו בזמן. אם אני יפספס אותו
עכשיו, אני לא אסלח לעצמי בחיים.
ידעתי שהחיים שלי תלויים בזה. שאין מה לחשוב כאן. שהחיים שלי,
החיים שלי הם עם מתן.
הגעתי לתחנה. ידעתי שאיחרתי. הייתי חייבת, חייבת לנסות. רצתי
אל האוטובוס. הדלת נסגרה. "מתןןןןןןןןןןןןןןןןןן" צעקתי בכל
כוחי. האוטובוס כבר התחיל לנסוע. הרגשתי את הקור שמציף בי.
הרגשתי את הדמעות שזולגות. הרגשתי שוב את הכאב ההוא, הכאב
שבלב. צרחתי, בכיתי. נפלתי לרצפה. "זה לא הוגן" צרחתי. רציתי,
רציתי לרוץ ולרוץ ולא להפסיק. רציתי אותו, את מתן.
"אההההההההההההה" צרחתי. מישהו תפס בי, בכתפיים מאחורה.
המחשבה הראשונה שחלפה בראשי הייתה שמישהו בא לגנוב ממני.
הסתובבתי בחרדה. ראיתי את הפנים האלה. הפנים המוכרות האלה.
החמות. ראיתי את העיניים הירוקות, העיניים האלה שרואים דרכן את
הנשמה. לא היו לי מילים. לא חשבתי. חיבקתי אותו כל כך חזק.
הרגשתי את הגשם מתחיל לטפטף. ככה התחבקנו כמה דקות. הסתכלתי
עליו. העיניים הירוקות הסתכלו אלי. הרגשתי אותם נכנסות בתוכי,
מתאחדות עם הנשמה שלי.
"מ...מ...מה אתה עושה כאן?" גמגמתי בשקט. "מחכה לך" מתן חייך.