אומרים שאהבה היא כמו שמש, שמאירה את החיים
בקרניים של אושר.
 אבל האהבה הזאת, מכסה את החיים שלי בענן כבד
של מלנכוליה.
הלחות עולה והענן מתחיל להוריד טיפות של גשם-
ואני פשוט לא מסוגלת לשלוט בזה. דמעות של כאב משתנות לדמעות של
שמחה, ולהפך.
המבול הזה מציף את הנפש שלי. היא נמצאת על סף טביעה. עומדת
להוציא את נשימתה האחרונה.
עדיין מביטה מזרחה,ומצפה לאותה שמש שתזרח ותאיר עלייה.
אך הכל לשווא.
ואיפה את?
 רחוק מכאן, מעבר לאופק. שטה בספינת פאר-
  אין בכוחך לזרוק לעברי אפילו גלגל הצלה.
   (או שמא אין ברצונך?)
   אני בכלל תוהה אם את מודעת לקיומי.
  זו היא אהבה חד-צדדית. והאהבה חד צדדית היא לא אהבה.
 זאת רק אובססיה
אילוזיה
חלום
אבל לא אהבה.
וגם הנפש, היא לא באמת טובעת.
היא ממשיכה לחפש קרניים של אור.
זה רק הלב שנמצא במעין סיטואציה של אבדון. הוא צף בתוך ים
אינסופי, על רפסודה קטנטנה, ומחפש חוף מבטחים.
שמיים אפורים. מבול כבד, וים סוער.
ואת, מתרחקת ממני יותר ויותר. כך אובד לי מקור האור, והתקווה
לראות פיסת יבשה, אם אחת כזו קיימת, מתנפצת גם היא.
וככה הלב חוזר לימי בראשית:
"תהו ובהו וחושך על פני תהום, ורוח אלוהים מרחפת על פני
המים"
באחד מן הימים יאמר אלוהים "ויהי אור".
אך בינתיים הלב ימשיך לצוף בצל הסערה.
ואת, קרן אור, מוזמנת לצאת אל הסיפון, ולצפות  ברפסודות
המתפרקות. בכל אותם לבבות שנישבו בקסמך וחוו על בשרם      
  את 'תחושת הקץ'.
מי יודע, אולי תשימי לב גם אליי.