זה מאחד הרגעים האלה, שפשוט בא לך לכתוב משהו. אז אתה כותב.
אתה לא כותב על משהו מסוים, או על מישהו מסוים, אתה פשוט נותן
לאצבעות שלך ללכת בשבילך.
אני לא יודעת למה אני כותבת את זה. זה לא שאני בדיכאון, חס
וחלילה. אני גם לא מאושרת. זה פשוט מאחד הרגעים האלה שבהם אני
פשוט כלום. יש לי כרגע נטייה קלה לדיכאון, אבל אני לא יודעת
בכלל למה להיכנס לדיכאון, ולכן אני נשארת במצב של חוסר וודאות,
של בלבול. אני לא אוהבת את הרגעים האלה.
זה אולי אחד החסרונות של להיות מתבגרת מאושרת. לא אמורים להיות
מאושרים בגיל ההתבגרות, אלא ממורמרים וציניקנים. מה לעשות, אני
לא כזאת. אני רוצה לחייך, רוצה לראות את השמש זורחת, רוצה
להרגיש טוב.
ולכן עכשיו אני מבואסת. למה? כי לא תמיד הדברים מסתדרים כמו
שרוצים. ככה זה בחיים, החיים הם לא פיקניק. אתה חושב שיש לך
עולם ומלואו, ומגלה שלא כל מה שחשבת שיש לך הוא באמת שלך.
מסובך? ובכן, אלו הם חיי. החיים מלאים ברגעים כאלה, בהם אתה
מתעורר ממצב של שינה ממושכת ופשוט קולט שהחיים חרא.
זהו, אמרתי את זה.
ואני לוקחת את זה בחזרה.
החיים הם לא חרא, הם פשוט לא מצופים תמיד בזהב. אסור להגזים
לשום כיוון.
אז למה אני בעצם מבואסת? לא יודעת. זה משהו בלתי מתוכנן, בלתי
רצוי. אתה לא יכול לתכנן איך להרגיש, ואם כן, אז אתה חתיכת
בנאדם גאון.
זה מהרגעים האלה, בהם בא לך לשכב על המיטה ולבכות. לא בכי של
עצב, גם לא של התרגשות, בכי של להוציא את הכל. בכי משחרר, בכי
למטרת הקלה, בכי חסר משמעות. אבל אני לא אעשה את זה. בשבילי,
בכי משמעותו חולשה. אני לא מפחדת להיראות חלשה בעיני הסביבה -
אני מפחדת להיראות חלשה בעיני עצמי.
אולי יום אחד אני אבין מאיפה כל זה בא. חבל שאני לא רוצה להיות
פסיכולוגית, ככה הייתי חוסכת לעצמי כסף רב על טיפול בעתיד. מצד
שני, מי רוצה להקשיב לצרות של כל העולם ואשתו? יש לי מספיק
צרות משלי, תודה רבה.
אני כבר לא צריכה לבכות. מספיק לי לכתוב. הכתיבה משחררת בדיוק
באותה מידה, אם לא יותר. אני אפילו לא יודעת מה יקרה עם המסמך
הזה, לאן הוא ילך. אולי הוא יישאר במחשב עד שאני אחליט למחוק
אותו או עד שהמחשב יקרוס. אולי אני אחליט לפרסם אותו בעילום שם
או בגלוי. בכל מקרה, זה היה טוב.
ממש טוב.
אם הייתי מעשנת, הייתי שולפת עכשיו סיגריה.