החושך כבר ירד, הפנסים האירו את הרחובות הריקים ומילות השיר
של זמר מלנכולי נשמעו מהרדיו - "הלילות ארוכים והפחד..."
כן, הפחד הזה, אני יודע על מה הוא מדבר. הפחד של חיים בודדים.
כאשר הלילות מגיעים איתם מגיעה גם הבדידות כאילו היתה היא
בת-זוג.
הבדידות המעיקה הזאת,
כמה בודד אפשר להיות?
כמה כבר אפשר כך לחיות, כך למות...
לפעמים עוברות במוחי מחשבות שאולי גורלי הוא לחיות עם הבדידות
לנצח, אולי אני והבדידות נפשות תאומות, הרי גם הבדידות זקוקה
לחברה...
לא, זה לא ייתכן, אני חייב לשנות את זה, אני יודע שזה לא אני.
הבדידות לא יכולה להיות החברה שלי. אני לא יכול להשלים עם זה.
אני אשנה את זה.

    אני אסתובב, אכיר מישהי, אם יהיה מזל היא תעניין אותי
ואני יעניין אותה, אולי היא תמצא חן בעיני... ואני בעיניה...
כן... זו מחשבה טובה יותר, אני כבר מרגיש יותר טוב, הברחתי את
המועקה שרבצה עלי לזמן מה.
... אבל בלי פשרות! כמובן לא סתם מישהי, אני רוצה מישהי שכאשר
מסתכלים אל הקהל במבט חטוף תראה לפתע רק אותה, היא תזהר בחשכה
ומסביבה הכול יהיה חשוך, כאילו אני והיא לבד בחדר. אחת שתהיה
כל כך יפה שתמשוך את מבטך כפלא עולם שחייבים לראות אותו שוב
ולשפשף את עיניכם שמא חלמתם חלום דמיוני.

 אתם קוראים וחושבים שדבר כזה בחיים לא יקרה, שהבחורה
המשולמת לא תיפול לידי כמתנה שקיבלתי, אבל תאמינו או לא - זה
קרה, השעה היתה כבר מאוחרת, ישבתי בפאב עפוף עשן, מביט אל תוך
כוס המשקה שהיתה כבר כמעט ריקה, בזווית העין ראיתי אותה, היא
היתה מדהימה. שערה הגולש הסתיר את פניה בעודה מתכופפת להערים
משהו מהריצפה. לא יכולתי להפסיק להסתכל עליה, עיני כבר שכחו
למצמץ. מבטי היה תמים כילד הרואה לראשונה כוכב נופל וממהר
להביע משאלה. ניגשתי אליה בזהירות, מנסה לדמיין במוחי את
מהלכי.
 "אהה..."מלמלתי בשקט, "אני ראיתי אותך ו..., את לא
מ...?" ניסיתי להתחיל בשיחה עימה עד שהיא קטעה אותי.
"אולי?" היא ענתה.
"אני רוצה שתיקח אותי מכאן, מהר!" ציוותה והובילה אותי אל
מחוץ לפאב.

נסענו למקום שקט ונחמד שהכרתי, היא הדליקה רדיו ובחרה את
התחנה.
הגענו ל"טרויה", מסעדה יוונית, שחוץ מהשם שלה אין לי מושג מה
היה בה יווני.

  כשהתיישבנו היא סיפרה לי על היום שעבר עליה, על הבוס שלא
מפסיק לרדת עליה ולדרוש ממנה ליותר. גילינו אחד לשני את
הפדיחות של החיים שלנו, אירועים שלא מספרים בדרך כלל למישהי
שהינך שואף להרשים. מנינו את שלל התחביבים שלנו, היא סיפרה לי
שהיא מאוד אוהבת לצייר ציורי נוף, שקיעה וכדו' ואני...אני
סיפרתי לה על תשוקתי לכתיבה, האהבה שלי לצייר מציאות בעזרת עט
וכמה מילים שזורות על נייר. שיחתנו התמקדה על מוסיקה בכלל ועל
מוסיקה ישראלית בפרט לה עשינו ניתוח אופי.

 שירה הייתה בחורה מקסימה, בדיוק כשורש המילה, קסם עם שער
בלונד אשר גלש עד לשדיה המוצקים והמרשימים, שאפילו בלי כוונה
הייתי בוהה בהם. עיניים ירוקות, בהירות ומבריקות עד שכמעט אפשר
לראות את השתקפותך בהן, עורה נראה כנעים למגע, עדיין לא הספיק
להתקשח מהעולם האלים שבו אנו חיים ואפה השתלב בפניה כמכלול של
יצירת אומנות...
אני לא אשקר, ראיתי יפות ממנה, אך בלי ספק היא כבשה אותי.

 השעה הייתה בערך שלוש בלילה, הלכתי למטבח ומזגתי לעצמי משהו
קר לשתות.
לחץ מוזר הציק לי באזור החזה. תחושה מוזרה כזו שאף פעם לא
ידעתי לפענח את מקורה, מן מועקה נפלה עלי. מאוחר יותר הבנתי כי
זו היתה בדידות מעיקה שנפלה עלי. הרגשתי שהלב שלי בוכה וזועק
לעזרה, הריאות מתמלאות דמעות וכל שאר חלקי גופי קטנים
וקטנים... עד שנהיים חסרי משמעות, עד שאני נהפך חסר משמעות ורק
הלב נשאר בוכה לתוך הריאות.

 אני ושירה הינו מאושרים, הרגשנו שאנחנו משלימים אחד את השני,
יכולנו להשלים משפטים זה של זו.
ארבעה חודשים עברו מאז שהכרנו, מאז אותה פגישה קסומה בפאב.
ולמרות הזמן הקצר הרגשנו כאילו היינו ביחד כל החיים.
היא הקסימה אותי בפעם הראשונה שראיתי אותה והמשיכה להקסים כל
בוקר כשהייתי מתעורר לידה.

  יצאתי מהמשרד מוקדם מהרגיל, נסעתי לאסוף את שירה, בדרך
קניתי בקבוק יין ושירה הייתה כבר מוכנה עם מספר כריכים שהכינה
לפני.
נסענו לגליל,יום נעים בירך אותנו, השמים נפרסו מעלינו בצבע
תכלת תמים, השמש חייכה אלינו, מזמינה אותנו להתפנק תחת חומה
הנעים, הציפורים הביעו בצלילים נעימים את שמחתן והפרחים הפיצו
ריח מרנין כבושם אשר מרחה על עצמה האדמה.
"יום מושלם בחרנו לפיקניק" אמרה שירה כשנכנסה למכונית,
"כן" עניתי לה,
עד מהרה החלטנו לכבות את הרדיו אשר לא הפסיק לדווח חדשות על
אסונות חדשים.
הרגשנו שזה היום שלנו, רצינו להתנתק מהעולם ולהיות רק שנינו.

 אחרי מעט ייסורים בניסיון למצוא מקום מבודד, יצאנו מהמכונית,
פרסנו את השמיכה הישנה אשר מצאתי במכונית, שבכלל לא זכרתי
בקיומה, התיישבנו, שתינו מהיין ואכלנו מעט מהמטעמים אשר הביאה
שירה. שכבנו זה לצד זו, הבטנו לשמיים התכולים וניסינו לדמיין
עננים בצורת חיות.
"זה נראה כמו חתול! שם... את רואה?" הצבעתי לשמיים מנסה
להוביל את עיניה הירוקות לעבר הענן.
"כן, אתה צודק!  והענן הזה נראה כמו מכונית, וזה שלידו נראה
כמו לב" מיהרה להגיד.
לא הצלחתי לראות את המכונית ואת הלב. לפני שהספקתי לעקוב אחר
האצבע שלה המצביעה על העננים הרגשתי את ידה בתוך המכנסים שלי.
הסטתי מבטי אליה, מחפש הסבר למעשיה. היא נישקה אותי עם שפתיה
המתוקות, אולי ראתה את רצוני לשאול להסבר,הכול קרה כל כך מהר,
נשאבתי למערבולת רגשות ויצרים מיניים, היא משכה לי את המכנסים
כלפי מטה והוסיפה נשיקה נוספת לאיבר מיני.
לא ידעתי איך להגיב, היא תפסה אותי לא מוכן. אבל לא התנגדתי,
נהנתי, מעולם לא הרגשתי שיכרון חושים שכזה.
שירה התיישבה עלי,
"אני אוהב אותך" אמרתי בלי לחשוב פעמים ופתחתי לה את החולצה
כשאני מביט בעיניה הבהירות.
"גם אני אוהבת אותך, מתוק שלי" אמרה שירה ונישקה אותי שוב.
מתחת לחולצה לא התגלה כלום חוץ משני שדיה הגאים, החלטתי לגלות
כלפיהם סימני אהבה כאשר התחלתי לנשק אותם בלי לוותר על אף
מילימטר.
הזמן חלף מהר מבלי שהבחנו, שנינו הסתחררנו בין העצים, מתגלגלים
ומופעלים על ידי מנוע האהבה. על שמיכה ישנה, לעיני הירח...,
הקפנו את הארץ, הגענו לשמש וסיימנו את המסע בשביל החלב.

  נכנסתי הביתה, הכנתי לעצמי ארוחת ערב קלה, התיישבתי מול
הטלוויזיה,שירה הייתה אצל הוריה בחיפה.
בטלוויזיה הקרינו שוב סרט אמריקאי עשיר אפקטים, אש ודם היו חלק
בלתי ניפרד מהסרט. אחר כך תוכנית אירוח שמארח חושב שהוא אלוהים
וכולם מתארחים אצלו בגן-עדן. בין לבין היו מספר פרסומות נחמדות
על תינוקות ומשקאות בכל הסוגים, ואז שוב מבזק חדשות שמדווח על
עבר בנימה חדשה וזאת כמו קלטת חוזרת- יריות בחברון, אונס של
ילדה באשדוד, בעל מכה במעלה אפרים, שרים שרבים בכנסת ומחוץ לה,
תאונת דרכים קטלנית בכביש ת"א-חיפה ומזג אויר שהוא היחיד שעוד
איך שהוא משתנה.
אחרי החדשות חזרה לתוכנית אקטואליה, הכוונה היא לחדשות רק עם
דו-שיח, דבר שאילץ אותי להעביר לערוץ נטול עצבים ובעל חופש
ביטוי. ושם סדרת הומור מסוגננת.
כבר 1:30, מאוחר, איפה שירה? שאלתי לעצמי. היא אמרה שתחזור
בחצות, ניסיתי להיזכר בדבריה לפני שיצאה מהדלת. טוב היא בטח
נשארה לישון אצל הוריה ולא רצתה להעיר אותי בצלצול טלפון,
הרגעתי את עצמי. אלך לישון, מחר אני צריך לקום מוקדם לעבודה.

       השעון המעורר צלצל ואני התפללתי שאני חולם את זה.
"איך כבר בוקר?" אמרתי בקול כועס.
"שירה?", חשבתי ושלחתי יד לצדה השני של המיטה מנסה להרגיש את
שערה החלק והנעים. שירה לא היתה שם לצידי, נזכרתי שהיא כנראה
נשארה לישון אצל הוריה בחיפה.
התכוננתי לעבודה, מנסה להדביק את הדקות החולפות במהרה, לקחתי
עימי פרוסה לדרך ויצאתי לכיוון מקום עבודתי.

ובדרך, כמידי יום, אני תקוע בפקק כבר שעה בגלל תאונת שרשרת
אופיינית לכבישים במדינתנו. לאחר מבט חטוף בשעון הבנתי כי אני
מאחר לעבודה, "טוב לפחות הבאתי איתי משהו לנשנש ולקרוא"
ניחמתי את עצמי.

פתחתי את העיתון, כותרת ראשית- "תאונה קטלנית בכביש ת"א-חיפה,
שישה הרוגים. נהג משאית סטה מנתיבו ופגע בשתי מכוניות. באחת
משפחה שחזרה מחופשה ובשנייה בחורה צעירה שחזרה מביקור
הוריה".
"שירהה..." צעקתי בקול!

הרכב של שירה היה מפוזר על הכביש, תמונה שתפסה חצי דף.
"לא, לא... לא יכול להיות, זאת לא היא..." ניסיתי לשכנע את
עצמי למרות שבתוך תוכי כבר ידעתי את אשר קרה.
הצלצול של הנייד הקפיץ אותי, חברה של שירה הייתה על בצד השני
של הקו...
"אני לא יודעת איך להגיד לך..." אני יודע, לחשתי לה וביקשתי
שלא תמשיך.

  הלוויה נקבעה לשעה ארבע אחר הצהריים ואני כמו תמיד תקוע
בפקק ומאחר.
עד שמצאתי חניה הייתי כבר באיחור של כמעט שעה.
נכנסתי לבית העלמין וביררתי באיזה כיוון עלי ללכת, בדרכי ראיתי
קהל רב ודומם מתקרב לכיווני, לא הכרתי אף אחד מהם, חוץ מחברתה
של שירה שניחמה אישה שנראית כאילו חפרו באזור את הנשמה שלה,
כנראה אימא של שירה, חשבתי לעצמי.
עצרתי בלי מילים, דומם כצמח. כולם עברו על פני כאילו לא הייתי
קיים, עמדתי שם דקה או שתיים עד שהבחנתי שנותרתי לבד, הסתובבתי
והלכתי למכונית.

 נסעתי מהר, נסעתי סתם, נסעתי ללא כיוון, ללא מטרה ועוד שנייה
גם ללא דלק.
חיפשתי את שירה בכל מקום ולא מצאתי.

  חזרתי הביתה. ניסיתי לעלות זיכרונות בראשי ושירה לא הייתה
בהם,
שירה הלכה ולא השאירה לי כלום, קשה לי לדמיין את חיוכה, את
פניה. "אני לא זוכר כלום" אמרתי בעודי מחזיק את ראשי בידי
ומנסה לתלוש את שערותיי.
"היא חסרה לי" אמרתי לעצמי.
"מי חסרה?" שאל אותי קול המהדהד ברקע.
הסתכלתי מסביב, חיפשתי מי הקול אשר שואל אותי, אשר פונה אלי.
אבל חוץ מבקבוק וויסקי, שהיה על סף סיום, הייתי בחדר לבד.
"מי חסרה?" חזר הקול ושאל בדרישה.
"היא חסרה לי, היא חסרה לי" מלמלתי
"מי זאת היא?" שאל אותי הקול.
הוא לא חיכה לתשובה...מיד הוסיף ושאל:
"זאת שאתה אוהב?זאת שתבלה איתה לנצח?" המשיך לשאול וקולו
התגבר ודרש כאילו היה נביא העומד אל מול עם ומפציר בהם לחזור
לדרכו של אלוקים.
"זאת שתזדקן לצידך?" הוסיף לשאול בקול מטיף!
"זאת שתגדל איתה את ילדיך? זאת שתחיה איתה לנצח בעולם הבא?"
ממשיך ומסרב להפסיק.
"מי זאת היא?" התקיף בקול שקט.
"לא יודע!, לא יודע!!!" צעקתי