משהו שכתבתי לעצמי, נתתי לחברה לראות ועקב ההתלהבות אני
מפרסמת כאן. לא מתיימר להיות טוב, כמו לשקף את המשאלות
האובדניות שלי

כשקמת היום בבוקר, הלכת למראה וסידרת את השיער שלך כך שייראה
כאילו לא נגעו בו. כשצחצחת שיניים, כששטפת פנים, כשחייכת
למראה, ואז ראית מה השעה, ומיהרת לשים דאודורנט ולהתלבש בבגדים
שלך, שנקנו במיוחד כדי שיראו עלייך אירופאים (האמת היא שקנית
אותם בקסטרו) כשירדת לתפוס את האוטובוס שלך, ועל האוטובוס שלך
הבזקת חיוך לבחורה חמודה, חמודה באמת אבל, עם גומות ושיני
אורביט ושקלת להתחיל איתה כשקראו לך, ועצרת לדבר עם חבר שלך.
כשהגעת לבית ספר, אתה והחבר, לא ידעת שתהיה שביתה היום, ואתה
וחבר שלך עמדתם והסתכלתם על קבוצה של זינקיות מושתנות, שהייתה
ביניהם מישהי שהכרת, ומישהי שנראתה קצת אבודה, עם עיניים
חומות-שחורות של גור כלבים מבוהל, שהסתכלה עלייך והפסיקה
להסתכל כשהסתכלת עלייך.
כשיצאת מהבית ספר והעמסת את התיק על הכתף האחת שלך, החלטת עם
חבר ללכת לאכול משהו בעיר. כשישבת מולו במסעדה פלצנית משהו,
כשהזמנת מנה שלא ידעת לבטא אבל זה בסדר, גם המלצרית לא ידעה,
ורק מישהו שישב מאחוריך שם לב וחייך לעצמו, כשהוא מנסה לחמוק
משני פלאפונים, כשסיימת את האוכל, שהיה גרוע, דרך אגב, כשהרהרת
אם כל המסעדות שבהן המלצרית לא יודעת לבטא את המנה כמו שצריך
מבשלות אוכל גרוע, כשהיה לך מין מבט חולמני, מבט של
אני-עושה-קונספירציה, שעיני הכלבלב האבוד שלי אהבו עד דמעות,
מבט שהטריף את החבר שלך, אולי כי קינא, הוא לא התעכב לגלות,
הוא נשען קדימה ואמר מין איזה יאללה יאללה כזה, כששאלת לאן
עכשיו, כשתכננתם לחזור הביתה לישון ולהיפגש מאוחר יותר, אולי
בערב לנסוע לתל אביב, לצאת מהחור הזה, העיקר,  כמו ששואפים כל
מי שנמצא כאן, כשעמדתם על שולי המדרכה, כשהתחלת לחצות את הכביש
אגב ויכוח ער, (על בנות, על מה?) כשפגעה בך המשאית, כששכבת
המום, כשחשבת את מחשבותיך האחרונות, לא ידעת שהייתי מתה
במקומך, לא ידעת שאהבתי אותך.