כואב לך ואף אחד לא רואה
רע לך ואף אחד לא שומע
כולם אטומים יותר מידי
בשביל לשים לב למישהו חוץ מעצמם..

הדמעות כבר לא משנות
הם הפכו לקבועות
גם הכאב - הוא כבר רגיל, לפחות בשבילך
כלכך נמאס לך מזה..
בכי, דיכאון, כאב, עצב

ובכל זאת את לא יכולה לעשות כלום בשביל להפסיק את זה
וזה נמשך ונמשך בלי הפסקה..
למה?
ככה זה תמיד יהיה?
ככה אמורים להיראות החיים  האמיתיים?
שכולם כלכך מהללים ואוהבים..
או שרק אצלך זה ככה?!

פעם עוד היית חולמת,
עכשיו כבר לא
אין זמן לחלום
הזמן הולך לאיבוד
האושר נמצא במקום אחר - רק לא לידך..
כבר התרגלת לזה
את יודעת שאת לא יכולה לשנות כלום
אז את פשוט מוותרת

אז העצב ממשיך.. לפעמים באה שמחה
אבל היא נעלמת מהר מידי, יותר מדי מהר.
את כמעט ולא מרגישה באה
את לא חשה אותה כשהיא נמצאת..
אולי כי את לא רוצה לחוש?
אולי כי את לא מזהה אותה כשהיר כבר באה..
ואולי כי היא כה מעטה, קטנה, קצרה..
ומגיעה רק לפעמים..