בערבו של יום המחרת חלק עימי את הדירה עדר קטן של פחיות צבע,
ויריעת ניילון מבריקה, שתשמש לי רשת ביטחון במידה ואגלה
שלכשרון הצביעה שלי יש גם צד הרסני.
מספר שיחות טלפון לאבנרים, אברמים, מושיקואים ואפילו איזה סשה
אחד (שהצהיר בגאווה: "אני לעשות צבע לחצי לנינגראד"), הסתיימו
כולן בנימוס בשניה שבה עלה עניין המחיר, ואיים לחזור ולהפוך את
מתחם הבורסה לאופציה מתקבלת על הדעת. מכיוון שהיו לי כמה ימים
פנויים, וצביעת דירה נראתה לי כמו עסק נחמד, קניתי שלל מברשות
וקעריות פלסטיק, נרגשת לקראת פרוייקט הצביעה הראשון שלי מאז
ומעולם. במקרה הכי גרוע אזעיק את הצבעי הסובייטי להפחית את
מימדי האסון (אם לנינגראד לא עייפה אותו, כמובן).
בחרתי לקנות צבעי יסוד, ולא גווני ביניים פלצניים כמו "ורוד
עתיק", "כחול טאהיטי", "ירוק חומצה", "סגול חצילים", "צהוב
סמבוסק" או "בז' קופת חולים", שהמחיר המופקע שלהם נועד לממן את
צוות הקופירייטרים, ככל הנראה. לערבב גם אני יכולה, לא? וכך,
מצאתי את עצמי במרכז הדירה, אוחזת במברשות ומוכנה לקרב.
החדר הראשון אותו התחלתי לצבוע, היה הקטן מבין החדרים. טבלתי
את המברשת באחת מהקערות לתוכן שפכתי את הצבע (הרבה יותר נוח
מפחית צרה), ומשחתי את הקיר הדהוי. יצא רע. ממש רע. הצבע נזל
וטיפטף על הרצפה המכוסה ניילון, נוצרו בו בועות, המריחה הייתה
לא אחידה, והמברשת התייבשה במהירות, משירה שערות שדבקו לקיר.
אני לא יכולה לתאר עד כמה זה מגעיל לשלות את ה'תולעים' הללו,
כדי שהקירות לא יראו כמו גרעין של מנגו.
"את לא ממש טובה בזה, הא?", נשמע קול מאחורי. "לא, לא ממש",
עניתי מוכנית, "הייתי בטוחה שזה יהיה יותר קל".
רגע.
הסתובבתי בבהלה ונצמדתי לקיר, לוטשת עיניים בזר שחדר לחדר מבלי
שהרגשתי בכך. "יהיה לך הרבה יותר קל אם תצבעי מלמעלה למטה
בצורה מסודרת, ולא במעגלים משונים. את הורסת ככה את המברשת".
הזר היה חייל, לבוש מדי צבא מאובקים, שנשען בישיבה על הקיר
הנגדי וחבק את ברכיו המשוכלות. "תמיד רציתי להיות צייר", אמר
וקם ממקומו, "צבע זה דבר יפה".
הוא היה שם, ובה בעת לא היה שם. הוא לא היה חצי-שקוף, אלא
רק... חיוור. כמו תעתוע-ראיה מוזר. באותה המידה שיכלתי לראות
אותו ניצב שם, יכולתי לראות גם את אשר מאחוריו, ואולי מטופש
יהיה לנסות ולתאר פרדוקס חזותי שכזה במילים כתובות.
"את צובעת את החדר שלי?", שאל. "אני... מנסה", עניתי לו, עדיין
המומה מהמתרחש, ומעפעפת תכופות. "מתנה מקורית", בחן החייל את
הצבע מקרוב, "ממש נחמד מצידך". קול קטן בתוכי צרח כמו משוגע
לקחת את עצמי ולברוח כל עוד נפשי בי, מומלץ עם ניפנופי ידיים
הסטריים כמו בסרטים של 'הולמרק', אבל נשארתי לעמוד שם. משהו בו
שבה אותי, ובאופן מוזר לא חשתי מאויימת.
"מתנה...?", חזרתי על דבריו בתמיהה קלה. "זאת לא מתנה ליומולדת
שלי?", הסב את מבטו ונעץ בי עיניים גדולות. "אתה בטוח שאתה
רוצה את זה?", שאלתי והבטתי בעבודת כפי הלא-מרשימה בעליל,
"כרגע זה לא משהו...". "
כרגע", הדגיש, "כשזה יהיה גמור זה
יהיה נהדר". הבטתי במברשת המקריחה ושתקתי. "נו, בואי נתחיל.
אני אעזור לך!". הוא לקח מברשת חדשה וטבל אותה בקערת הצבע
הצהוב.
מדהים איך אדם יכול לגלות שהוא מסוגל להפתיע אפילו את עצמו.
ציפיתי שארעד כעלה נידף, ואבהה בו משותקת מפחד. אבל לא. התחושה
הייתה נהדרת. מעין ריגוש מעקצץ בבטן... היה בו משהו מושך שריתק
אותי, וזה הרגיש נכון כל כך.
הזמן חלף במהירות, מרגע שהתחלנו לצבוע ביחד את החדר. הוא תיקן
את התנועות המוטעות שלי ("למעלה... ולמטה... כן, יופי, בדיוק
ככה"), ואני יעצתי לו איזה צבעים כדאי לבחור ("עכשיו תשים
ירוק... לא נורא, שיתערבב, זה יפה"). הוא צבע את צידו השמאלי
של הקיר, ואני את צידו הימני, כאשר שנינו הולכים ומתקדמים
לכוון המרכז.
עד כמה שהחוויה הייתה הזויה ובלתי שגרתית, היה בה משהו מאוד
משעשע, ואני חייבת להודות שנהנתי מחברתו כפי שלא נהנתי מחברת
איש בעבר.
לבסוף נפגשנו במרכז הקיר, והחלנו לצבוע במהירות גוברת והולכת,
במין תחרותיות ילדותית. הדחף להשיג זה את זה הפך את התנועות
לפראיות יותר ויותר, וצחקנו בקול כאשר המברשות שלנו התנגשו זו
בזו וריססו טיפות צבע זעירות לכל עבר. "אוי", אמר, "ליכלכתי
אותך!". "לא נורא", חייכתי חיוך רחב, "גם אני לא קדושה, מזל
שאתה במדי ב', הצבע יירד עם קצת סבון".
הוא אחז בכף ידי המוכתמת, וליטף את העור בעדינות, בוחן אותו
בסקרנות. המגע שלו היה קריר, אבל לא מאיים כפי שחששתי לפני כן.
כמו כוס לימונדה ביום חם, או משב רוח שובב בליל חמסין. השקיפות
החיוורת של גופו הפכה לפתע לברורה כל כך, מזכירה לי את תמונות
המונוכרום של שנות השמונים, בהן הכל היה שחור לבן, מלבד פרח
בדש חולצה, כובע אדום ורחב שוליים, ונעלי עקב פתוחות ברישול.
"שושנת קהיר הסגולה", לחשתי לעצמי, ושיוויתי לנגד עיני את
סצינת ההמלטות מתוך מסך הכסף.
אבל הניגוד הזה, בין הצבע של כף ידי לזה של כף ידו, שטף אותו
בעצב פתאומי. "אני כל כך שונה ממך", אחזה בו תוגה, "אולי אחרי
הכל אני הוא זה שלא שייך לכאן עוד". הוא הביט בעיני מבעד
לכפותיו השקופות, וקפץ את פיו בריחוק. "כל כך מוזרה לי ה...
הריקנות הזו...", חבק עצמו והשפיל את עיניו, כמנסה להבין את
המצב לאשורו, מוטרד מכך שלא מצא מילים שיביעו את רגשותיו
כראוי. רק עכשיו הפך מודע לכך שאינו נמצא שם באמת.
הבטתי בגוף החלול והמיוסר שניצב מולי בבדידות מזהרת, מנותק
מהזמן והמקום, זר בעולם שפעם היה ביתו. אך דווקא אז, כאשר
הצטנף בתוך עצמו, ניצתה בי תחושת קרבה שטרם חשתי בעבר. הזדהות
עמוקה עם אדם שמעולם לא ראיתי לפני כן, כמו היה אותו חלק משלים
שחסר בי כל אותן השנים.
שמטתי את המברשת מידי, וחבקתי את צווארו בזרועותי, נושקת
לשפתיו הדקות. הוא הסיר את מדי החאקי המאובקים, והללו התפוגגו
באויר ברגע שעזבו את גופו. בשביל חלל צה"ל, הוא נראה די שלם
(מלבד השקיפות החיוורת הזו), ולהוציא צלקת בצורת מטבע בסמוך
לליבו, דבר לא רימז על אותו יום בשלהי 73.
החלקתי את הכתפיות מעבר לכתפי, והשמלה נשרה ממני כקליפת-פרי
שאין בה עוד צורך. עמדנו עירומים זה למול זה, מתבוננים,
מתבוננים. הוא חייך חיוך ביישני ושלח יד מהססת לעבר שדיי, במין
תמימות נדירה שהופתעתי כי עדיין קיימת. זה טבעי, חשבתי לעצמי,
הוא בסך הכל בן שמונה-עשרה, כמה וכמה שנים צעיר ממני. מצד שני,
הוא נהרג הרבה לפני שנולדתי, אז איך אפשר לקבוע את הגיל שלו,
בעצם...? תמיד חשבתי שאסור לנסות ולהבין את הבלתי אפשרי. זה
חטא לחקור ניסים.
העדפתי להתמסר לרגע.
טמנתי את ידי בתוך קערת הצבע שלצידי, וזו נצבעה בשכבה עבה של
כחול עמוק. קרבתי אותה אל ראשו באיטיות, מתעלמת מהטיפות
הגדולות שנשרו על רגלי, מעטרות אותן בנחלים זעירים שפילסו להם
דרך על דעת עצמם. הוא הסב אלי את מבטו כאשר נגעה היד בלחי
החיוורת, והשתפלה במורד הצוואר אל הכתף והזרועות. הצבע העמוק
שיווה לו ממשיות מפתיעה, וכמו חילחל מבעד לעורו אל מחוזות
נסתרים, ממלכות נשכחות שאיש מלבדו לא הכיר.
הזמן עמד מלכת לשעה קלה, והמשיך להתנהל בעצלתיים כאשר טבל את
ידו בתוך קערת הצבע הסגול, וצבע את פני בדרך דומה. החלנו
צובעים זה את זה בתנועות עגולות ומלטפות, מסוקרנים כילדים
הרואים לראשונה את הים.
אצבעותי ריחפו על גופו, נוגעות לא נוגעות, מגלות מחדש את שאבד
לפני שנים. גם המגע היה מוזר והזוי... כמו נסיון לגעת באויר
מוצק, או בחלל שהותיר חפץ שהוזז זה מכבר ממקומו. ליטפתי את
כתפיו, העברתי את ידי בגיא שבמרכז חזהו, גלשתי במורד שרירי
הגוף המתוחים, והללו התכווצו תחתי בביישנות, כמו משחקים משחק
משלהם עם האצבעות הסקרניות. הוא רכן אלי, משחרר לחופשי שנים של
תשוקה אצורה, ונשק לשפתי בריחוף, לומד אותי כפי שלמדתי אני
אותו, מוצא בי את הפינות הנסתרות שאפילו אני לא ידעתי על
קיומן, מחכך את אפי באפו, נושק לעפעפי ברכות. הידיים שלא ידעו
מנוח כבשו את גופינו, שוטפות בצבע קריר את העור, עוברות הלוך
ושוב מהעורף ועד לכפות הרגליים, במסלולים עגולים וחסרי עכבות.
ואז זה קרה. קשה להסביר במילים את התחושה. הייתי שם, ואני
עדיין לא יכולה לתאר את זה אפילו לעצמי. זה דומה לצלילה לתוך
אוקיינוס קאריבי, או לתוך בריכה מלאה בנוצות פלומה רכות. לא
משהו שחודר, אלא משהו שעוטף. משהו שממלא מבפנים בצורה מדוייקת,
מבלי ללחוץ יותר מדי, מבלי להכאיב, משהו שהתאים את עצמו במיוחד
עבורי. משהו מושלם.
הוא היה בד הציור שלי, ואני צבעתי אותו. הייתי בד הציור שלו,
והוא צייר עלי. טבלנו את ידינו בתוך הקערות העמוקות, ומשחנו זה
את זו בצבעים שמלאו אותן, משתמשים בזרועות ובירכיים במקום
במברשות. את הלובן האפרפר של דמותו החיוורת כיסו כעת כתמי צבע
עזים, שהתערבבו תחת אצבעותי, בעוד גופו מתחכך בשלי. חופן ארגמן
הבעיר בו את התשוקה, כף יד תכולה שלחה בו רוגע, הירוק נטע בו
רגישות, והצהוב הלהיט בו אגרסיביות. ציירתי מחדש את אישיותו
האבודה. הציפה אותי תחושת אושר תמימה וילדותית. נזכרתי בדפים
הרחבים של גיל הגן, עליהם הייתי מציירת באצבעות נוטפות גואש
קריר, במרקם הנייר הרטוב ובריחו המשכר.
הוא היה רק צל של עצמו, דף ציור חלק בעל קוי מתאר, ואני מילאתי
את השטחים ביד קלה, מתעלמת מהמספרים שהוכתבו, יוצאת מהקוים
בחופשיות. היה זה מסע, שהפך אותו לבשר-ודם... או שמא לבד וצבע.
התגלגלנו על הרצפה המכוסה יריעות ניילון, ומשם עברנו אל
הקירות, תוך ריחוף קסום בחוסר משקל, מתגפפים ומתעלסים בתוך
הצבע החלקלק.
הקירות נשמו, הרצפה פעמה, החדרים כמו שינו את מקומם חליפות,
הרצפות החליקו זו כנגד זו, התקרה התפתלה בתנועה מתמדת.
כוח המשיכה איבד משמעות, בעוד קירות החדר מתהפכים ומתעוותים,
מתמסרים זה עם זה בצבע שבו התגוללנו שנינו. הקעריות נטו על
צידן, ושלחו לחלל הדירה נחשולים של כחול, ירוק, אדום, צהוב,
כתום, סגול, טורקיז... הצבעים נמהלו ונמרחו על הקירות כמו היו
בעלי רצון משלהם, מתערבבים ביוצרם דוגמאות קליידוסקופיות
מרהיבות, ואני כבר לא יכולתי לקבוע אם אני עושה אהבה עם חלל
צה"ל, או שמא עם חלל הבית.
