[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








[הסיפור זכה במקום הראשון בתחרות הסיפורים הקצרים "כתוב"]

"כמה את רוצה בשבילה?", שאלתי את מרת קאמרגאוס אחרי שהראתה לי
את הדירה. "מאה דולר לחודש", הפטירה באדישות, והתיישבה על
שרפרף עץ מיושן בכניסה למטבח. "כמה?", שאלתי שוב בקול רם יותר,
חושדת שמא שמיעתה של הקשישה נפגמה עם השנים. "מאה דולר לחודש,
חמודה, לא כולל חשמל, מים וארנונה".

הרמתי גבה וסקרתי את המקום. דירה יפהפיה, קטנה, שני חדרים
במקום מרכזי בעיר, שחבוי ברחוב צדדי ושקט, מוקף עצי ענק שניטעו
בשנות החמישים. כאשר הובילה אותי מרת קאמרגאוס בין החדרים,
ניסיתי לחשוב כיצד אצליח לגייס שש-מאות חמישים דולר (אם לא
יותר) כדי לממן את שכר הדירה של הפנינה הזו, והמחיר הנמוך עד
כדי גיחוך היכה בי בהפתעה. מסתבר שלא אצטרך לעמוד במתחם הבורסה
למרות הכל, חייכתי בליבי, אך שמרתי על פרצוף-פוקר למול
קאמרגאוס שהציתה לעצמה סיגריה והביטה בגרניום המצהיב שעל אדן
חלון המטבח.

"למה המחיר נמוך כל כך?", שאלתי בנסיון מנומס למצוא את הקאץ'.
אם נחילי ג'וקים יסתערו עלי באמצע הלילה, או אם רכבת תחתית
גדושה נרקומנים תעבור אחת לרבע שעה מתחת לחלון, אני מעדיפה
להכין את עצמי נפשית. מרת קאמרגאוס שחררה את העשן מריאותיה
בנות השמונים, ואמרה לי בקול צרוד: "את רוצה לשלם יותר,
חמודה?". "לא, כמובן שלא", חייכתי חיוך מתגונן, וקיללתי את
עצמי בלב על שאלת הקיטבג המיותרת, "פשוט... כזאת דירה במחיר
נמוך כל כך... זה מפתיע". מרת קאמרגאוס הנהנה בעודה יונקת עוד
מנת עשן מהסיגריה. "יש סיבה למה את לא דורשת יותר?", הוספתי.

היא איפרה לתוך חצי כוס קפה קרה, שנותרה שם מליל אמש, ונעצה בי
מבט ארוך. "הדירה לפני צבע", אמרה לי ושיכלה את רגליה הטמונות
בסנדלי קש. "בעלי, שינוח בשלום על משכבו, צבע כאן אחרי שבגין
עלה לשלטון, ומאז הצבע דהה והתקלף. חייבים לצבוע כאן שוב",
שמטה את בדל הסיגריה לכוס.

הבטתי בדירה. הסדקים וסילסולי הצבע היבשים, בהם לא הבחנתי קודם
לכן, צדו את עיני לבסוף. "בת כמה היית כשבגין עלה לשלטון?",
שאלה אותי. "אני לא חושבת שהייתי בתכנון באותו הזמן, גברת
קאמרגאוס...". היא חייכה חיוך צהוב משנים של ניקוטין, ומילמלה
לעצמה משהו על איך שהזמן רץ, ואיך הדורות מתחלפים לנגד עיניה
מבלי שתשים לכך לב.

"אין לי בעיה עם סדקים פה ושם", ליטפתי את קיר המטבח, "בכזה
מחיר אני יכולה להתפשר על הכל". "אם את לוקחת את הדירה",
התרוממה מרת קאמרגאוס ונופפה באצבעה לעברי, "לא יהיו בה סדקים!
את מבינה, מותק, אני כבר אישה זקנה, ואין לי את הכוח להתעסק עם
כנופיית צבעים מהשטחים, עם כל הרעש והבלאגן. השבוע אני עוברת
לדיור מוגן, ואני לא רוצה שבגלל זה הדירה שלי תהפוך למוזנחת".
"אז מה את רוצה שאני אעשה?" שאלתי אותה, מבולבלת מעט. "אני
רוצה שתשמרי לי על המקום, חמודה שלי. את נראית בחורה נחמדה,
וגם אהרון שלי, זכרונו לברכה, בטוח היה מחבב אותך. לא אני ולא
הוא רוצים לראות את המקום הזה מתפורר". הנהנתי. "תחשבי על עצמך
בתור הבייביסיטר של הבית", המשיכה, "תשקי את העציצים, תנקי את
הרהיטים, תביאי עוד משלך. אבל את חייבת לצבוע. זה תנאי הכרחי.
אני רוצה שהמקום הזה ימשיך לחיות גם אחרי".

"למה את לא מוסרת את הדירה לילדים שלך?", שאלתי. "הבן היחיד
שלי נהרג במלחמת יום כיפור", אמרה בהשלמה, והניעה בידה בביטול
למול ארשת הצער הכנה שעלתה על פני. "אני יודעת, את משתתפת
בצערי, בואי נדלג על שלב הקלישאות. בקיצור, אני נותנת לך את
המקום הזה כמעט במתנה. מאה דולר סמליים כדי שאני אדע שלא שכחת
אותי, והתנאי העיקרי הוא שתצבעי את המקום. בלי צביעה, אין
דירה, וכל הוצאות הצביעה עליך. אני לא רוצה להתעסק עם זה.
נכוותי מספיק פעמים משרברבים שרלטנים, ואין לי חשק לריב עם אף
צבעי. אני לא מתמטיקאית גדולה, אבל נראה לי שזה ייצא לך הרבה
יותר זול מכל אלטרנטיבה אחרת. מה את אומרת, חמודה, עשינו
עסק?".
איך יכולתי לסרב?





בערבו של יום המחרת חלק עימי את הדירה עדר קטן של פחיות צבע,
ויריעת ניילון מבריקה, שתשמש לי רשת ביטחון במידה ואגלה
שלכשרון הצביעה שלי יש גם צד הרסני.

מספר שיחות טלפון לאבנרים, אברמים, מושיקואים ואפילו איזה סשה
אחד (שהצהיר בגאווה: "אני לעשות צבע לחצי לנינגראד"), הסתיימו
כולן בנימוס בשניה שבה עלה עניין המחיר, ואיים לחזור ולהפוך את
מתחם הבורסה לאופציה מתקבלת על הדעת. מכיוון שהיו לי כמה ימים
פנויים, וצביעת דירה נראתה לי כמו עסק נחמד, קניתי שלל מברשות
וקעריות פלסטיק, נרגשת לקראת פרוייקט הצביעה הראשון שלי מאז
ומעולם. במקרה הכי גרוע אזעיק את הצבעי הסובייטי להפחית את
מימדי האסון (אם לנינגראד לא עייפה אותו, כמובן).

בחרתי לקנות צבעי יסוד, ולא גווני ביניים פלצניים כמו "ורוד
עתיק", "כחול טאהיטי", "ירוק חומצה", "סגול חצילים", "צהוב
סמבוסק" או "בז' קופת חולים", שהמחיר המופקע שלהם נועד לממן את
צוות הקופירייטרים, ככל הנראה. לערבב גם אני יכולה, לא? וכך,
מצאתי את עצמי במרכז הדירה, אוחזת במברשות ומוכנה לקרב.

החדר הראשון אותו התחלתי לצבוע, היה הקטן מבין החדרים. טבלתי
את המברשת באחת מהקערות לתוכן שפכתי את הצבע (הרבה יותר נוח
מפחית צרה), ומשחתי את הקיר הדהוי. יצא רע. ממש רע. הצבע נזל
וטיפטף על הרצפה המכוסה ניילון, נוצרו בו בועות, המריחה הייתה
לא אחידה, והמברשת התייבשה במהירות, משירה שערות שדבקו לקיר.
אני לא יכולה לתאר עד כמה זה מגעיל לשלות את ה'תולעים' הללו,
כדי שהקירות לא יראו כמו גרעין של מנגו.

"את לא ממש טובה בזה, הא?", נשמע קול מאחורי. "לא, לא ממש",
עניתי מוכנית, "הייתי בטוחה שזה יהיה יותר קל".

רגע.

הסתובבתי בבהלה ונצמדתי לקיר, לוטשת עיניים בזר שחדר לחדר מבלי
שהרגשתי בכך. "יהיה לך הרבה יותר קל אם תצבעי מלמעלה למטה
בצורה מסודרת, ולא במעגלים משונים. את הורסת ככה את המברשת".
הזר היה חייל, לבוש מדי צבא מאובקים, שנשען בישיבה על הקיר
הנגדי וחבק את ברכיו המשוכלות. "תמיד רציתי להיות צייר", אמר
וקם ממקומו, "צבע זה דבר יפה".

הוא היה שם, ובה בעת לא היה שם. הוא לא היה חצי-שקוף, אלא
רק... חיוור. כמו תעתוע-ראיה מוזר. באותה המידה שיכלתי לראות
אותו ניצב שם, יכולתי לראות גם את אשר מאחוריו, ואולי מטופש
יהיה לנסות ולתאר פרדוקס חזותי שכזה במילים כתובות.

"את צובעת את החדר שלי?", שאל. "אני... מנסה", עניתי לו, עדיין
המומה מהמתרחש, ומעפעפת תכופות. "מתנה מקורית", בחן החייל את
הצבע מקרוב, "ממש נחמד מצידך". קול קטן בתוכי צרח כמו משוגע
לקחת את עצמי ולברוח כל עוד נפשי בי, מומלץ עם ניפנופי ידיים
הסטריים כמו בסרטים של 'הולמרק', אבל נשארתי לעמוד שם. משהו בו
שבה אותי, ובאופן מוזר לא חשתי מאויימת.

"מתנה...?", חזרתי על דבריו בתמיהה קלה. "זאת לא מתנה ליומולדת
שלי?", הסב את מבטו ונעץ בי עיניים גדולות. "אתה בטוח שאתה
רוצה את זה?", שאלתי והבטתי בעבודת כפי הלא-מרשימה בעליל,
"כרגע זה לא משהו...". "כרגע", הדגיש, "כשזה יהיה גמור זה
יהיה נהדר". הבטתי במברשת המקריחה ושתקתי. "נו, בואי נתחיל.
אני אעזור לך!". הוא לקח מברשת חדשה וטבל אותה בקערת הצבע
הצהוב.

מדהים איך אדם יכול לגלות שהוא מסוגל להפתיע אפילו את עצמו.
ציפיתי שארעד כעלה נידף, ואבהה בו משותקת מפחד. אבל לא. התחושה
הייתה נהדרת. מעין ריגוש מעקצץ בבטן... היה בו משהו מושך שריתק
אותי, וזה הרגיש נכון כל כך.

הזמן חלף במהירות, מרגע שהתחלנו לצבוע ביחד את החדר. הוא תיקן
את התנועות המוטעות שלי ("למעלה... ולמטה... כן, יופי, בדיוק
ככה"), ואני יעצתי לו איזה צבעים כדאי לבחור ("עכשיו תשים
ירוק... לא נורא, שיתערבב, זה יפה"). הוא צבע את צידו השמאלי
של הקיר, ואני את צידו הימני, כאשר שנינו הולכים ומתקדמים
לכוון המרכז.
עד כמה שהחוויה הייתה הזויה ובלתי שגרתית, היה בה משהו מאוד
משעשע, ואני חייבת להודות שנהנתי מחברתו כפי שלא נהנתי מחברת
איש בעבר.

לבסוף נפגשנו במרכז הקיר, והחלנו לצבוע במהירות גוברת והולכת,
במין תחרותיות ילדותית. הדחף להשיג זה את זה הפך את התנועות
לפראיות יותר ויותר, וצחקנו בקול כאשר המברשות שלנו התנגשו זו
בזו וריססו טיפות צבע זעירות לכל עבר. "אוי", אמר, "ליכלכתי
אותך!". "לא נורא", חייכתי חיוך רחב, "גם אני לא קדושה, מזל
שאתה במדי ב', הצבע יירד עם קצת סבון".

הוא אחז בכף ידי המוכתמת, וליטף את העור בעדינות, בוחן אותו
בסקרנות. המגע שלו היה קריר, אבל לא מאיים כפי שחששתי לפני כן.
כמו כוס לימונדה ביום חם, או משב רוח שובב בליל חמסין. השקיפות
החיוורת של גופו הפכה לפתע לברורה כל כך, מזכירה לי את תמונות
המונוכרום של שנות השמונים, בהן הכל היה שחור לבן, מלבד פרח
בדש חולצה, כובע אדום ורחב שוליים, ונעלי עקב פתוחות ברישול.
"שושנת קהיר הסגולה", לחשתי לעצמי, ושיוויתי לנגד עיני את
סצינת ההמלטות מתוך מסך הכסף.

אבל הניגוד הזה, בין הצבע של כף ידי לזה של כף ידו, שטף אותו
בעצב פתאומי. "אני כל כך שונה ממך", אחזה בו תוגה, "אולי אחרי
הכל אני הוא זה שלא שייך לכאן עוד". הוא הביט בעיני מבעד
לכפותיו השקופות, וקפץ את פיו בריחוק. "כל כך מוזרה לי ה...
הריקנות הזו...", חבק עצמו והשפיל את עיניו, כמנסה להבין את
המצב לאשורו, מוטרד מכך שלא מצא מילים שיביעו את רגשותיו
כראוי. רק עכשיו הפך מודע לכך שאינו נמצא שם באמת.

הבטתי בגוף החלול והמיוסר שניצב מולי בבדידות מזהרת, מנותק
מהזמן והמקום, זר בעולם שפעם היה ביתו. אך דווקא אז, כאשר
הצטנף בתוך עצמו, ניצתה בי תחושת קרבה שטרם חשתי בעבר. הזדהות
עמוקה עם אדם שמעולם לא ראיתי לפני כן, כמו היה אותו חלק משלים
שחסר בי כל אותן השנים.

שמטתי את המברשת מידי, וחבקתי את צווארו בזרועותי, נושקת
לשפתיו הדקות. הוא הסיר את מדי החאקי המאובקים, והללו התפוגגו
באויר ברגע שעזבו את גופו. בשביל חלל צה"ל, הוא נראה די שלם
(מלבד השקיפות החיוורת הזו), ולהוציא צלקת בצורת מטבע בסמוך
לליבו, דבר לא רימז על אותו יום בשלהי 73.

החלקתי את הכתפיות מעבר לכתפי, והשמלה נשרה ממני כקליפת-פרי
שאין בה עוד צורך. עמדנו עירומים זה למול זה, מתבוננים,
מתבוננים. הוא חייך חיוך ביישני ושלח יד מהססת לעבר שדיי, במין
תמימות נדירה שהופתעתי כי עדיין קיימת. זה טבעי, חשבתי לעצמי,
הוא בסך הכל בן שמונה-עשרה, כמה וכמה שנים צעיר ממני. מצד שני,
הוא נהרג הרבה לפני שנולדתי, אז איך אפשר לקבוע את הגיל שלו,
בעצם...? תמיד חשבתי שאסור לנסות ולהבין את הבלתי אפשרי. זה
חטא לחקור ניסים.
העדפתי להתמסר לרגע.

טמנתי את ידי בתוך קערת הצבע שלצידי, וזו נצבעה בשכבה עבה של
כחול עמוק. קרבתי אותה אל ראשו באיטיות, מתעלמת מהטיפות
הגדולות שנשרו על רגלי, מעטרות אותן בנחלים זעירים שפילסו להם
דרך על דעת עצמם. הוא הסב אלי את מבטו כאשר נגעה היד בלחי
החיוורת, והשתפלה במורד הצוואר אל הכתף והזרועות. הצבע העמוק
שיווה לו ממשיות מפתיעה, וכמו חילחל מבעד לעורו אל מחוזות
נסתרים, ממלכות נשכחות שאיש מלבדו לא הכיר.

הזמן עמד מלכת לשעה קלה, והמשיך להתנהל בעצלתיים כאשר טבל את
ידו בתוך קערת הצבע הסגול, וצבע את פני בדרך דומה. החלנו
צובעים זה את זה בתנועות עגולות ומלטפות, מסוקרנים כילדים
הרואים לראשונה את הים.

אצבעותי ריחפו על גופו, נוגעות לא נוגעות, מגלות מחדש את שאבד
לפני שנים. גם המגע היה מוזר והזוי... כמו נסיון לגעת באויר
מוצק, או בחלל שהותיר חפץ שהוזז זה מכבר ממקומו. ליטפתי את
כתפיו, העברתי את ידי בגיא שבמרכז חזהו, גלשתי במורד שרירי
הגוף המתוחים, והללו התכווצו תחתי בביישנות, כמו משחקים משחק
משלהם עם האצבעות הסקרניות. הוא רכן אלי, משחרר לחופשי שנים של
תשוקה אצורה, ונשק לשפתי בריחוף, לומד אותי כפי שלמדתי אני
אותו, מוצא בי את הפינות הנסתרות שאפילו אני לא ידעתי על
קיומן, מחכך את אפי באפו, נושק לעפעפי ברכות. הידיים שלא ידעו
מנוח כבשו את גופינו, שוטפות בצבע קריר את העור, עוברות הלוך
ושוב מהעורף ועד לכפות הרגליים, במסלולים עגולים וחסרי עכבות.

ואז זה קרה. קשה להסביר במילים את התחושה. הייתי שם, ואני
עדיין לא יכולה לתאר את זה אפילו לעצמי. זה דומה לצלילה לתוך
אוקיינוס קאריבי, או לתוך בריכה מלאה בנוצות פלומה רכות. לא
משהו שחודר, אלא משהו שעוטף. משהו שממלא מבפנים בצורה מדוייקת,
מבלי ללחוץ יותר מדי, מבלי להכאיב, משהו שהתאים את עצמו במיוחד
עבורי. משהו מושלם.

הוא היה בד הציור שלי, ואני צבעתי אותו. הייתי בד הציור שלו,
והוא צייר עלי. טבלנו את ידינו בתוך הקערות העמוקות, ומשחנו זה
את זו בצבעים שמלאו אותן, משתמשים בזרועות ובירכיים במקום
במברשות. את הלובן האפרפר של דמותו החיוורת כיסו כעת כתמי צבע
עזים, שהתערבבו תחת אצבעותי, בעוד גופו מתחכך בשלי. חופן ארגמן
הבעיר בו את התשוקה, כף יד תכולה שלחה בו רוגע, הירוק נטע בו
רגישות, והצהוב הלהיט בו אגרסיביות. ציירתי מחדש את אישיותו
האבודה. הציפה אותי תחושת אושר תמימה וילדותית. נזכרתי בדפים
הרחבים של גיל הגן, עליהם הייתי מציירת באצבעות נוטפות גואש
קריר, במרקם הנייר הרטוב ובריחו המשכר.

הוא היה רק צל של עצמו, דף ציור חלק בעל קוי מתאר, ואני מילאתי
את השטחים ביד קלה, מתעלמת מהמספרים שהוכתבו, יוצאת מהקוים
בחופשיות. היה זה מסע, שהפך אותו לבשר-ודם... או שמא לבד וצבע.
התגלגלנו על הרצפה המכוסה יריעות ניילון, ומשם עברנו אל
הקירות, תוך ריחוף קסום בחוסר משקל, מתגפפים ומתעלסים בתוך
הצבע החלקלק.

הקירות נשמו, הרצפה פעמה, החדרים כמו שינו את מקומם חליפות,
הרצפות החליקו זו כנגד זו, התקרה התפתלה בתנועה מתמדת.
כוח המשיכה איבד משמעות, בעוד קירות החדר מתהפכים ומתעוותים,
מתמסרים זה עם זה בצבע שבו התגוללנו שנינו. הקעריות נטו על
צידן, ושלחו לחלל הדירה נחשולים של כחול, ירוק, אדום, צהוב,
כתום, סגול, טורקיז... הצבעים נמהלו ונמרחו על הקירות כמו היו
בעלי רצון משלהם, מתערבבים ביוצרם דוגמאות קליידוסקופיות
מרהיבות, ואני כבר לא יכולתי לקבוע אם אני עושה אהבה עם חלל
צה"ל, או שמא עם חלל הבית.





אור רך שחדר מבעד לחרכי התריס העיר אותי בבוקר המחרת. פקחתי את
עיני מבלי נוע, והבטתי בעלי העצים שהזיעה הרוח הקלה, אשר
הסתירו וחשפו את השמש חליפות בניצנוץ משועשע. הבטתי בהם שעה
ארוכה, מהורהרת.

מצאתי את עצמי שוכבת עירומה על הרצפה המכוסה ניילונים מוכתמים
בשלוליות צבע שיבש. כאשר קמתי ממקומי והבטתי סביב, הנער היה
כלא היה. יום ההולדת שלו חלף. בדירה לא היה איש מלבדי, אך
הייתה בה... נוכחות. ידעתי בוודאות שהוא עדיין נמצא במקום,
בדרך זו או אחרת. אבל לא חוקרים ניסים, ושוב, לא התיימרתי
להבין את הבלתי אפשרי.

ברחבי הדירה פזורות היו הקערות הריקות של הצבע האקרילי.
אבל הקירות... הו, אלוהים. הקירות. הקירות נצבעו כולם בצבעים
מרהיבים, עזים, חסרי אחידות, שהתערבבו זה בתוך זה במערבולות של
אור וצל. התהלכתי לאורכם, מביטה בהשתאות בפסיפס המופלא של
דימויים אבסטראקטים, רורשאכיים. כל מבט נוסף בססגוניות המתפרצת
של הקירות המשוחים בצבע חשף עוד משמעויות, כמו נלכד הנצח
בתמונת ענק.

קירות הבית כולם נצבעו בשלמות, ואפילו לא טיפה סוררת של צבע
השחיתה את הרהיטים והשטיחים שלא משו ממקומם. נשאתי מעלה את
עיני. התקרה נצבעה בשלל צבעים, שהסתחררו כלפי מרכז הדירה
בספיראלה סוחפת. ובמרכזה, כמו היו מרכז היקום - קוי המתאר של
שתי דמויות, גבר ואישה, החובקים זה את זו בתשוקה נואשת.

נכנסתי לחדר האמבטיה ושטפתי מעלי את הצבע העיקש, מביטה במים
הנשטפים במורד הצינור, ואז נפרש לנגד עיני חלום בהקיץ, שהיה
ריאליסטי באורח מפחיד כמעט...

חלום, שהוא למעשה תמונה אחת ויחידה.





החנתי את הרכב בסמוך לכניסה אל בית הקברות הצבאי, ונכנסתי מבעד
לשער הברזל השחור, נושאת על גבי את הקיטבג שליווה אותי ברחבי
הודו לפני פחות משנה. מעולם לא ביקרתי במקום בעבר, ועם זאת,
הכרתי את הדרך בדייקנות, כפי שסנוניות מוצאות את דרכן לארצות
החמות עם בוא החורף. שמש בין ערביים שיוותה גוון צהבהב למצבות
עליהן חלפתי, בעודי הולכת בין פרחים צרובי יובש ופחיות מחלידות
של נרות נשמה ישנים.

עצרתי במרכזו של בית העלמין, והתיישבתי על ספסל נמוך, מתבוננת
במצבה עליה הונח זר פרחים לפני זמן לא רב. ליטפתי את עלי
הכותרת, ושאפתי מלא-ריאות מהניחוח המשכר שהפיצו. בינות
לגבעולים הסתתר פתק מעוטר בליצנים מאופרים בכבדות ובלוני
יום-הולדת. שלפתי אותו בזהירות מתוך הזר, וקראתי את הכתוב בו.
"יום הולדת שמח, דוידי", נכתב בכתב יד מרושל, "אוהבת, אמא".

החזרתי את הפתק למקומו, והבטתי בעננים, מהורהרת, שלוה.

כעבור שעה קלה פתחתי את הקיטבג האהוב שלי, והוצאתי מתוכו את
פחית הצבע הריקה של אותו כחול עמוק מאמש. מילאתי אותה במים
טריים, והנחתי בה את הזר. לאחר מכן שלפתי מתוך התיק את יריעת
הניילון שהגנה על הרצפה בדירה, היריעה שנתכסתה כליל בכתמי הצבע
ומשיכות המכחול של גופינו. פרשתי אותה למלא אורכה, והנחתי אחת
מפינותיה תחת הפחית המלאה מים.

השמש הנוטה לשקוע מתחה צללים לאורך האותיות החקוקות על המצבה,
שסיכמו חיים שלמים בקצרנות קרת לב:
"דוד קאמרגאוס, טוראי, 1955-1973".

פתחתי בשנית את שער הברזל, ועשיתי את דרכי חזרה לרכב. כאשר
הגעתי אליו, נשענתי על גג הפח החמים, והתבוננתי בבית העלמין
כפי שנשקף מעבר לגדר האבן הנמוכה.

רוח קיצית חמה החלה מנשבת, מניעה את הברושים שהזדקרו השמיימה
כמכחולי ענק. עליהם הצבועים בירוק נצחי כמו בחשו בלובן העננים
השטים בתכלת הלוהטת, ומאחוריהם, מפרש מרהיב התנופף והתנשא
ממעל, שולח לשונות אור ססגוניות ולהבות של צבע עז לעבר השמיים
הצלולים של סוף יולי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כל אחד והטעם
שלו.





הקניבל


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/8/02 23:34
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
די.אס. סאונד

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה