השמש כבר איימה להתחיל במלאכת שריפת הגלים ובעוד אני מביט
ברבקה הרכזת השכבתית החלטתי שזה עכשיו או לעולם לא. להתרומם
מהכורסה או לשקוע. לקום ולצאת לעולם או להכנע למכונת התגמולים
המשומנת של משרד החינוך. זה נראה מפתה. עגלות תה עם עוגיות
חומות ומסוכרות הובלו ע"י מלצרים מעומלני צווארון לתוך החדר
וציבור המלמדים עט אליהם כאחד בשקיקה. באותו רגע, כשהתרכזו
עיני כולם בעוגיות החומות התרוממתי במהירות מכסאי וחלפתי על
פני רוחמה המורה הדתיה לכימיה, פנינה המורה החילונית לתנ"ך,
יעל המורה השמנה להתעמלות, מינה המורה הכוסית למחשבים, שושי
הלבורנטית קשת היום, רבקה הרכזת, יוסף המנהל הסגן אלוף וכמובן
שמעון השרת עם הפנס התמידי בעין. התמרון צלח. ובעודי מתגנב
מחדר הישיבות בתרגיל החלצות מסוכן  ראיתי את המרצה לסדנת 'אושר
מידי וידע אמיתי' נכנס לתוך החדר. הוא היה לבוש בחליפה כהה
ופניו נאות כפני שולחן פורמייקה חדש. יכולתי רק לדמיין לעצמי
את אנחות ההתלהבות שבוודאי יסחוט ממורות בית הספר. אחרי הכל מי
כמוני היה אמור לדעת כאלה דברים. הרי מאז שהגעתי פלירטטתי עם
כמעט כל מורה מתחת לגיל 40 בבית הספר, כולל הדתיות, הרכבתי שבע
על אופנוע ההארלי דיווידסון שלי, התנשקתי עם חמש, הורדתי את
החזיה לשלוש, ראיתי את השדיים של שתיים ונגעתי לאחת למטה. טוב
נו, לא בדיוק נגעתי. אבל מי כמוני יודע. מורות הן בחורות מאוד
שמרניות. יש להן קטע שהן נשארו מאחורה מבחינת ההתבגרות המינית
והן מדחיקות את המין שלהם בצורה של ניסיון להעביר ידע. המורה
להתעמלות לדוגמה מלמדת את התלמידים איך לשחק כדורגל ומשחקת
כדורגל בעצמה. מה זה כדורגל? זה בעצם עשרה זרגים שרצים על מגרש
ומנסים להבקיע לתוך הכוס רופף של היריב, בלי שיכניסו לאחותם
שלהם, שזה שומר הבתולין שבשער. בעצם זה משחק על השאלה מי ידפוק
את מי. כל אחד רוצה לקבל את התפקיד הגברי והתחרות הוא להיות זה
שדופק ולא זה שנדפק. אז אם אישה משחקת כדורגל בעצם היא רוצה גם
כן לדפוק. ואני לא מאשים אותה, אני מבין את זה במאה אחוזים. זה
תוצאה של אלפי שנות פלוצנטריות. אני רק אומר שצריך להבין כל
מיני דברים על רמת ההתבגרות המינית של מורות בבית הספר התיכון
ובחטיבות הביניים ושלא לדבר על בית הספר היסודי.
בסה"כ זה לא לקח הרבה זמן עד שרכשתי את אמונן של רבות מהמורות
ודרכן קיוויתי גם להתפתח בעצמי. אולי הייתי נאיבי. כי כל
המורות חשבו שאני אומן או משהו, רק בגלל שנהגתי על האופנוע
הארלי דיווידסון ולימדתי קולנוע. אז הם רצו לדבר איתי, לגלות
משהו דרכי, וכל המורות רצו לשוחח איתי. אז חשבתי אולי אם אני
אפגש עם כולן ואשוחח איתן אישית, אולי אגלה גם בעצמי את הדבר
שהן מבקשות לגלות.
אבל זה לא קרה ככה. מה שקרה זה שככל שהתחלתי ביחסים האלה עם
המורות ראיתי שאני רק מתדרדר למטה. כי מה זה בית הספר למעשה.
זה בית לספר, ואני בתור מורה לקולנוע מה יש לי מקום שם בבית
לספר? אני צריך בית קולנוע בשביל עצמי. אבל אלה שם גררו אותי
לתוך הסוגסטיות שלהן. נו, לא הייתי מבקר אותן בדיוק על העניין
הזה, אבל בואו נאמר שדי מהר הייתי מבלה את הערבים שלי בבית
הקולנוע השכונתי מתמזמז עם מורה זו או אחרת. מהר מאוד הן חילצו
ממני הבטחות. בהתחלה אלו היו דברים קטנים: שארכיב אותן על
האופנוע, שאביא להן את המקרן בשעת אפס בשביל שיקרינו סרט
לכיתה, שאשכנע את השרת להביא להן חפיסת גירים צבעונית חדשה.
אתם יודעים, דברים קטנים. אבל די מהר הן התחילו לשגע אותי.
מורה אחת למשל, יעל פתאום נפלה עלי ובקשה שאבוא לפגוש את
ההורים שלה ביום שישי בערב. אמרתי לה 'עד כאן' אבל זה לא עזר.
היא איימה שהיא תוציא עלי שם רע בבית ספר. אז הלכתי ופגשתי את
ההורים שלה. אתם מבינים רוב המורות הללו שהיה לי עסק איתן היו
רווקות, וזה חוץ מדבורה שרק התנשקתי איתה וגם זה רק בשביל
הקטע, כמו שהיא אמרה, שכאילו היא רצתה להעניש את בעלה שהוא בגד
בה והכריחה אותי להסריט לה את זה עם הציוד הכי יקר של בית ספר.
אז מהר מאוד התפשטה השמועה כמו עץ בשדה קוצים ושתן בבריכת
ילדים, שאני מה שקוראים שפוט. אז כל המורות התחילו לשכנע אותי
לבוא לבקר את ההורים שלהן. בהתחלה זה היה נחמד. ההורים היו
מכינים לי עוגיות. היו שואלים אותי מה אני עושה, הבחורה הייתה
נתלית לי על הכתף ומספרת שיש לי אופנוע ושאני במאי מפורסם
וההורים היו מחייכים וגם ככה היה נדמה שהם בכלל לא זוכרים מה
אמרנו לפני דקה, ושניים מהאבות גם ככה היו מתים ולאחד היה
אלצהיימר. אז כך זה היה זה מתארע שממזמוזים בקולנוע השכונתי
וחפיסות גירים התחלתי לצאת בימי שישי לבקר אצל המורות השונות
עד שאצל שמעון השרת העמידו איזה לוח שנה עם הלו"ז שלי. נו
מילא, מה אני אומר. בסה"כ לא היה לי מה להתלונן. תמיד רציתי
חברה ועכשיו היו לי שש.
אבל מה, באיזשהו מקום הרגשתי שאיבדתי את הקיום שלי כאומן.
לפעמים הייתי נזכר שכשהצטרפתי לבית ספר קיוויתי לרומנים עם
התלמידות והסתכלתי על החיים שלי עם המורות המיובלות האלה עם
קול כמו של אזעקה מקולקלת וקצת מפוחדת שנגמרו לה הבטריות.
ואז ההזמנה הזאת לבית המלון. ישר כששמעו שבית הספר שלנו זכה
בתחרות הבית ספר המקושט ביותר ושאנחנו מקבלים סוף שבוע במלון
בת"א התחילו המורות לריב עלי כמו תרנגולות שרבות למי שייכת
איזה ביצה. נו כן, כולן רוצות לשבת עלי. לא יכלו להחליט מי
תהיה איתי בחדר. אומנם הסגן מנהל המן אמר שיש הפרדה בין בנים
ובנות אבל אף אחד לא לקח אותו ברצינות. בסופו של דבר בלי לשאול
אותי החליטו שאני אשן בחדר אחד כל הלילה אבל כל כמה שעות יגיעו
שתי מורות אחרות. אל תשאלו אותי. ולא תגידו ששכבו איתי או
משהו. רק היו מספרות על התלמידים כמה מרגיזים הם ומקסימום נתנו
לגעת להן בציצים. היו אומרות שהן לא מוכנות עדיין ליותר.
אבל כשישבתי ושקעתי שם בכורסא מול העוגיות המסוכרות הרגשתי
לפתע שזהו. פה נגמר המשחק ומתחיל העניין. אי אפשר לשחק דג מלוח
וטניס שולחן בו זמנית ואי אפשר לירוק לתוך הבאר ולשתות ממנה בו
זמנית או לשבור את הצלחת ולהשאיר אותה שלמה. הבנתי שהמורות
האלו, תמימות ובלויות כמו שהן נראות, למעשה הן השטן. למה? כי
הן מנסות להסיט אותי מהייעוד האמנותי שלי. ואיך הבנתי? פתאום
נזכרתי שפעם כשהגעתי לבית הספר רציתי לעשות סרט על איזה בחור
שמסתובב תמיד עם אופנוע הארלי דיווידסון ומזיין המון בחורות
כוסיות מסביב לעיר וכולן מעריצות אותו ויש לו קרבות סכינים עם
כל מיני אנשים אחרים שהם רעים אבל הוא תמיד מנצח אותם וגם תמיד
עומד לצד הטובים. ואיכשהו. אני לא מאשים אף אחד. אבל בתכ'לס
מאז שהתחלתי בבית הספר הזה, נשמט מזכרוני הסרט הזה ועכשיו
נזכרתי בו והתלהבתי ממנו בהתלהבות שאם הייתי אומר שיש לה שיעור
בוודאי היה זה שקר הנפלט מלשוני. וידעתי זה עכשיו או אף פעם.
או שאני כותב את הסרט הזה או שאני נשאר עם המורות.
הייתה לי תוכנית, אתם מבינים. אני אסע הביתה, אכתוב מהר מכתב
התפטרות, אסע לבאר שבע אפגוש את שמוליק, אמכור לו את האופנוע
כמו שהוא רצה ועם הכסף שאני ארוויח מהעסקה אני אקנה לעצמי ציוד
ובינתיים אני אתקשר לרינה שתארגן לי את הצוות מהסרט גמר שלי
כמו בימים הטובים. אתם חושבים שלא ידעתי שהסרט הזה יראה כמו
חלה בערב יום ראשון? אבל העניין היה להפתיע ולכסח. כי אני לפי
דעתי אומנות זה עניין של לכסח. יש לך מצלמה? תכסח איתה. וכל
עוד אתה מכסח אתה על הדרך הנכונה.
ושם בכניסה לבית המלון עמד עכשיו אדם בעל חזות מזרחית וחולצת
כפתורים לבנה ומפוספסת וכשבאתי לצאת הוא ביקש ממני אש. חילצתי
מכיס מעיל העור שלי 30 אגורות: 'קנה לך אש.' אמרתי כמו ז'אן
פול באלמונדו ב'עד כלות הנשימה'.
האדם שחום האור הביט עלי לרגע בתמיהה ולאחר רגע נוסף הציף
העלבון את פניו.
'אתה יודע מי אני?'
'לא.' השבתי בכנות.
'אז למה אתה מדבר ככה?' הוא דיבר עברית במבטא ערבי 'אין לך
כבוד? מה אתה חושב, שאני גר בהילטון ואין לי כסף לחפיסת
גפרורים?'
'תגיד לי מה נפלת בבוקר מהמיטה על צד שמאל והחלטת לשגע אותי?
לא רוצה את הכסף אז תחזיר. רוצה אותו תגיד תודה ולך קנה לך
גפרורים על הבאר.'
'אתה מזכיר לי את אריאל שרון.' הוא אמר לי.
לזה באמת לא הייתי מוכן. 'סליחה.' אמרתי 'מעבר לאולי דמיון
חיצוני מסויים אין שום קשר ביני לבין אריאל שרון.'
'כולכם אותו הדבר' אמר 'הרבה תחמושת בטנק אבל דרך ארץ עוד לא
למדו.'
'סליחה?'
'לאחד, אנטואן לאחד, מפקד צבא דרום לבנון לשירותך.' הושיט לי
את כף ידו ללחיצה.
'סליחה? אתה לאחד?'
'הוא ולא אחר'
'אותו הלאחד?'
'אותו הלאחד עם אותו הסרפאן. אותו הלאחד שהגן על צפון ישראל
בחייו. אותו הלאחד ששיכנו אותו בהילטון ת"א.'
'אני מצטער מר לאחד.' אמרתי 'לא ידעתי שזה אתה. דווקא יש לי
כבוד רב בפניך.'
'בל נכביר במילים' השיב לי לאחד 'נדמה לי שיש לנו כמה נושאים
לשוחח עליהם. מה אתה אומר שנרד לחוף ונעשה איזה טיול לאור קרני
היום האחרונות?'
'נשמע טוב' אמרתי 'אתה מדבר טוב. איפה למדת עברית?'
'את העברית שלי למדתי כולה מאריק שרון. גם המשורר הגדול לומד
לעיתים שפתו מאביו הסנדלר.'
'סחטיין.' אמרתי. 'תגיד.  מה אתה מסתובב פה ככה לבד? אתה לא
מפחד שהחיזבאללה ינסה לחסל אותך?'
לאחד נאנח. 'אף אחד לא מנסה לחסל את לאחד יותר. אני סוס מת.
סוס מת. כבר לא שווה את הכדור. כל כך הרבה הזניחו אותי שאפילו
החיזבאללה יודעים שגם אם יתנקשו בי לאף אחד לא אכפת. את החיים
נתתי בשביל המדינה הזאת.'
'טוב תרגע.' אמרתי לו 'תשמע. אני דווקא תמיד חבבתי את הצבא
שלך. הייתם טובים. באמת. כמו גרסת החול לצה"ל.'
'למה בדיוק אתה מתכוון?' חקר בסקרנות.
'נו אתה יודע. זה קטע ביהדות של החלפת ה- ה' הקדושה בד'. כמו
כשכותבים ד' או ידוד או הרבה מקרים אחרים. ככה צד"ל.'
'אנחנו היינו יותר מגרסה לצה"ל. אנחנו היינו שכירי חרב. אנחנו
היינו מקצועיים.'
'תעזוב את זה.' אמרתי. 'מה שעבר עבר. שכח מזה.'
'קל לך להגיד.' אמר לאחד 'צעיר כמו סוציאליסט וגדול כמו
אוטובוס. בתוך הקיבה שלך אתה בולע את הכל.'
'דווקא לא' אמרתי והתחלתי לספר לו את כל סיפור הצרות שלי מאז
שהצטרפתי לסגל המורים. לאחד הקשיב לי בקשב רב, המהמם כדי לסמן
שהבין כשהבין, עצר אותי מדי פעם כשלא הבין משהו או שאל שאלות
בנקודות שעניינו אותו. כשסיימתי את סיפורי שהסתיים בפגישתי
איתו הוא כבר נראה מותש ומשועמם.
'נו אז למה אתה מספר לי את כל זה?' שאל בבוז.
'מה זאת אומרת? חשבתי שאתה תבין אותי. אתה שבגדו בך?'
'מי בגד בך?' התחיל לאחד לצרוח.
'לא צריך להתרגז' קראתי בפחד.
'אתה טמבל! אתה טמבל!' קרא לאחד בהתרגשות.
'למה? למה?' שאלתי בתגובה וגם כן ברגשה מסויימת.
'מה אתה עושה פה? מה עם מינה? אלוהים אתה עיוור! תחזור אליה
עכשיו ותציע לה נישואים.'
'על מה אתה מדבר?'
'היא אוהבת אותך? אתה לא קולט?'
'ומאיפה אתה יודע כזה דבר?'
'היא נתנה לך הכי הרבה. והיא מורה למחשבים. מה אתה חושב? הן
בחורות מאוד רציונאליות הבחורות האלה וקשה איתן. נראה לך שהיא
סתם נתנה לך ככה... האישה אוהבת אותך ואתה בינתיים משחק ברגשות
שלה.'
'ומה עם כל האחרות.'
'תשכח מהן. אתה צריך להקים בית. תקים בית. תאמין לי זה הדבר
הכי טוב. אתה ומינה, אתם תהיו זוג משמיים.'
'אתה בטוח?' שאלתי.
'מה זה משוכנע? כמו גאולה כהן.'
'ומה אם היא לא תרצה להתחתן איתי?'
'אם היא לא תרצה תחזר אחריה ולבסוף תעתר היא לחיזוריך.'
כשנפרדנו היינו כבר באחד החופים הצפוניים של הרצליה. לאחד רצה
לעלות לעיר כדי להוריד איזה פיתה עם זעתר ואני רציתי לעלות על
איזה אוטובוס בכביש החוף כדי לחזור לת"א.
'ומה איתך? אתה תסתדר?' שאלתי.
'אני תמיד אסתדר! יש לך קצת כסף להלוות לי, דרך אגב? שכחתי את
הארנק בחדר.'
הושטתי לו מטבע עשרה שקלים.
'אני אחזיר לך מחר בבוקר בחדר אוכל.'
'אין בעיה.' אמרתי 'אני לא יודע איך להודות לך אנטואן.'
'פשוט תקרא לי לאחד.' הוא אמר.
'אתה הראית לי מה ראוי לעשות עם החיים שלי.'
'הלוואי שהייתי פוגש את עצמי גם אני ואולי הייתי אומר לעצמי לא
לפתוח כל מיני צבאות מחוזיים או סקטוריאלים ואולי החיים שלי
היו נגמרים אחרת.'
'ומצד שני אז לא היית יכול לייעץ לי.'
לאחד חייך. 'רוץ לך רון. רוץ לך. האהבה מצפה לך. מינה יושבת
עכשיו וחושבת שפרחת מקינה לעד. כשתחזור תביט זו בפניך ופניה
יזרחו ותדע שאהבה אותך.'
'אתה מדבר כל כך יפה.' אמרתי והבטתי בו מוקסם.
'אני עובד כרגע על ספר שירה מיליטנטי.' הוא אמר 'קוראים לו
'אהבה בשוחות - שיח פלאנגיסטים.'
'תחזור אלי כשאתה מסיים אותו. אולי נעבד אותו לסרט.'

כשנפרדנו הייתה לו פיתה עם זעתר ביד. מהרגע שהזעתר נגע לו בפה
הוא נראה מאושר יותר מכל אחד שפגשתי פה בשנים האחרונות. מאושר
בצורה כל כך מסויימת שיכולתי לחשוב רק על מילה אחד שבאמת תתאר
את התחושה הזו: מבסוט. לאחד היה פשוט מבסוט. זה הדהים אותי אחר
כך כשחשבתי על זה שהספיק לו להרגיש את הזעתר על הפה כדי להרגיש
מבסוט, אבל זה כנראה הטבע של כל הקדושים האמיתיים ונדמה לי שכל
מי שלא מבסוט כשהוא מרגיש זעתר על השפה שלו, כל מי שלא מבסוט
לפחות כמו שלאחד היה מבסוט ברגעים כאלו, כל אדם כזה לא הגיע
למדרגה רוחנית אמיתית ולא ראוי שנקרא לו קדוש אפילו אם הוא
התפוצץ והרג המון אנשים. ומצד שני אם לאחד לימד אותי משהו זה
לשכוח מראוי ומקטגוריות בכלל. למעשה שבועיים אחרי שהכרתי את
לאחד כתבתי את התסריט האחרון שכתבתי אי פעם ומאז כמעט ולא
כתבתי עוד ולא עשיתי דבר. אבל על שאר הידידות המופלאה של לאחד
ושלי אכתוב כבר אולי בהזדמנות אחרת, אולי כשלאחד ימות.