היא רצה את כל המדרגות לקומה השניה, כמו חיילת בטירונות,
הסתערה על המחשב, פתחה את תיבת הדואל,
וצפתה למכתב, לא משנה של מי, רק מכתב, כי תמיד מחכים לפחות 20
כאלה, מאנשים שממש חשובים לה, התיבה הייתה ריקה.
היא נסתה שוב, "בדוק הודעות נכנסות", אין לך הודעה. אין לי
הודעה? אין לי הודעה?? מחשב יקר, השתגעת, אולי זה וירוס או
משהו, יש כזה אחד, לא? זה שמוחק את כל המייל שנכנס, חייב
להיות. לא, רגע, הנה! "ידעתי שהכל בסדר", חייכה לעצמה. הודעה
התקבלה.
זבל אלקטרוני.. זאת התיקייה שאליה המכתב נכנס. יופי, עוד
פרסומת של הרזיה. "50 קילו ב- 5 ימים". "איך אנשים מתפתים
לשטויות האלה?" חשבה.
פרשה לחדרה. אף אחד לא בצ'טים, אף אחד לא באי סי קיו. שקט.
איפה כולם? מבלים. כן, הם בטח מבלים. והיא בבית, מחכה להם.
לפחות לה יש מזגן. וגם שירותים מטר ממנה, וטלוויזיה.. איך לא.
חברים? מי צריך אותם בכלל?
על המיטה, בתוך החדר שהיה כל כך הפוך, הייתה שכובה. פינטזה על
פגישות עם אנשים, חלמה על במות, וקהל, ומחיאות כפיים.
מה השתבש? הריצה בתוכה את כל הרגעים שחלפה כמו רוח לפני כל
המכרים שלה, שהיא הייתה כל כך קטנה, עד שלא ראו אותה בכלל,
אולי גם פחדו להסתכל. מבט חלול בעיניים, כאילו ריק שם, בפנים.
בכוחות אחרונים הייתה מביאה עצמה לשיעור, יושבת, ואוכל. אוכל
מסתובב בכל פינה, אבל רק בראש. כל כתם שראתה על הרצפה נראה לה
כמו עטיפת ממתק, או חתיכת סנדוויצ', והיא כל כך פחדה שבלי לשים
לב הוא יתעופף לה ישר לתוך הגרון, ויכלא בתוכה. לא, היא לא
רצתה שזה יקרה, אז נעלה שיניים עד שכאב הראש, והאישונים
התנפחו. ואז, היא הרגישה ששום דבר לא יכול עליה. כי יש לה את
הכוח הכי גדול בעולם, היא כמו האלה, ה.. רוחניים האלה, שיכולים
לדקור את כל גופם, להלך על זכוכיות, ולבלוע חרבות, ולא הרגישו
כלום. היא הרגישה חזקה, ובלתי מנוצחת. "גם אם יגידו לי שהעולם
יתפוצץ עוד רגע, אני לא אמצמץ", שמעתי אותה אומרת ככה פעם,
וחשבתי, באמת חזקה את. רק חבל שמנשיפה אחת שלי עליך, אפילו
מרחוק, את מתעופפת לך כמו עלה ברוח, רק שהנפילה שלך על הקרקע
תשבור אותך, תרסק לאלפי חלקים קטנים, שאף ארכיאולוג מוצלח לא
יצליח לחבר. הפרסומות של יופלה לכדו לך את העיניים כל פעם
בדרכים, זה כאילו משהו התכונן לך בראש שתראי רק אותן, זום אין
לתוך כל "הקרם יוגורט" המפתה הזה, אבל את חזקה, שום דבר לא
יכול עליך, ידעת שטיפה מהסטיה הנוראית הזאת, שבני העם מכנים
"אוכל", תכאיב לך כל כך, פשוט תהרוס אותך, ותמיס את החומות של
הביטחון החדש שבנית לעצמך. רציתי לעזור לך ילדה, סירבת לי.
עדיין על המיטה שלך, ובאתי אליך, התחננתי אליך, שקצת, קצת לא
יפגע, רק יחזק, "אני כבר חזקה"! אמרת לי, והמלים כמעט ולא יצאו
מפיך, גופך כחוש, מנותקת, לא רואה כלום, רק המראה מולך מקבלת
קצת יחס ממך, שכולם משתוקקים לנשימה לעברם מצידך, מה המראה
הייתה עושה בלעדיך? את נותנת לה סיבה קיומית, לה ולכל מה
שמשקף. את בוכה, אבל בלי דמעות, אין לגופך מספיק כוח ליצר
דמעות, אני לידך, מלטפת לך את השיער, שכבר רובו לא מחובר אליך
בכלל, בובה מתפרקת, בובה רוצה למות. רגלים כבר לא מסוגלות
לנשוא משקל גופך, אך משקלך כמשקל נוצה.. את כואבת, נשברת, כבר
לא יכולה לזוז. מחוברת למיטה בחבלים בלתי נראים, ורואה דברים
הזויים, מקבלת רשמים לא נכונים, את מלאה "איים" של עצמות,
סליחה, אסור להשתמש במילה מלאה, את בנויה רק מעצמות, והעור
מסביבן נמתח עד גבול יכולתו, נדמה שעוד רגע יקרע.
ונקרע, צלעותיך חשופים, והעור שכוב לידך, מחובר רק בקצותיו,
תלוי מסביבך. החדר כל כך מבולגן. אולי אני אסדר לך קצת.
מכנסים לארון. נסגור חלון. שירגישו את המזגן. חבל על החשמל. הם
קוראים לך. שמעת? לכי אליהם. הם יחבקו אותך. שם את לא צריכה
להראות רזה. שם את בעצם לא נראית בכלל. לכי אל הקולות ילדה. לא
יהיה לך קר יותר בחיים. בחיים.
1-8-2002