ולפעמים... הלבד שלך לא כזה גדול, לא כזה נורא.
ואולי הוא אפילו יכול להצחיק אותך, יושב לו בקצה המיטה עושה
פרצופים כועסים
כי את גורמת לו להיות סגול, סגול עצוב כזה... כי לא טוב לו עם
המצב הנוכחי.
אבל את... ממתי כבר אכפת לך מרגשות של אחרים,
נלך יותר רחוק... ממתי אכפת לך מרגשות של עצמך?
ובדוגרי, מה זה משנה במילא, את ומצבים נתונים הולכים נפלא
ביחד
הרי מתי בפעם האחרונה השתמשת בידייך כידי הגורל?
וזה נורא קל לוותר, ולהשאיר את התחושות בבטן, ולהיקרע מצחוק
מהלבד שלך שרק יושב ובוכה
כי הוא כבר עייף מניסיונות לשכנע אותך שזה לא המצב
האידיאלי.
וחפיף, גם אם לא כזה טוב לך.... חפיף, כולה חיים, חיי אדם,
כולה החיים שלך, סתם עוד דבר שולי ברשימת הבלתי אכפתיים שלך.
הבלתי ניתנים לשינוי.
וכואב לי, לשבת מולך, ולהביט בך מחייכת אלי, מחבקת את הברכיים
קרוב קרוב לגוף,
איך שתמיד קר לך... גם כשממש חם, והיצור הסגול שלך מעביר בנו
צמרמורות.
ואת נראת כל-כך שונה ממני, כל-כך יפה... מה שאני לעולם לא אוכל
להיות.
ואת משקרת לעצמך שאת שלמה, אבל איך נאמר... חסר לך שליש...
רבע.
והאור יוצר על החוצץ שלנו כוכבים קטנים... שאריות של זיכרונות
שניגבתי לך... מהעיניים.
ויש לך שירים בראש, שעושים לך עצוב בנשמה
ומבלבלים אותי
כי זה נורא קל לך לעשות לי את זה.
ואני תוהה אם זה היה נכון להשאיר אותך כלואה בתוך כלוב
ולמנוע מעצמי להשתחרר
אם זה היה חכם... להיפרד מכל הטוב כל-כך מהר
ולהשאיר אותך לשקוע בביצת האשמה.
כנראה שבסופו של דבר... זה היה מגיע לזה גם ככה,
את הרי בן אדם כזה, רק אני יודעת לעשות כאלו טעויות.
והייתי רוצה לשם שינוי לשבת בלעדייך ולחשוב איפה טעינו
אם טעינו בכלל.
אם הגענו לנקודת האל חזור, או שכרגיל... את סתם משלה את עצמי.
וגם הפעם, כמו תמיד, כמו בכל הפעמים הקודמות,
מעולם לא
הייתה לך התשובה
מעולם לא
תהייה לך התשובה
את הרי זו שטעית.
2.8.02 |