אופלייה הקטנה הייתה גדולה ממני
תמיד הייתי אחיה הקטן
אופלייה הקטנה הייתה גדולה ממני
וחכמה ממני כל הזמן.
בגיל חמש עשרה היא השתכרה מיין
היא לא לבשה מתחת שום-דבר
האנשים אמרו והם אומרים עדיין
שהיא נותנת שם לא טוב לכפר.
היא ישנה עד סוף הצהריים
כמו אינדיאני היא צבעה את הפנים
בכל מיני צבעים שלא יורדים במים
ואמא התביישה מהשכנים.
אופליה הקטנה תמיד רצתה לנוח
היא לא ידעה מה זאת אהבה
הכדורים עשו לה מצב רוח
ומן צורה כפופה ועלובה.
אני זוכר אותה יפה ומחייכת
כששלחו אותה בסוף אל המוסד
וארבעים דודים עמדו ליד הדלת
ובתור נישקו לה את היד.
ובליל סופה אני חולם עלייה
יחפה הולכת על החוף
קוטפת את השמש ואת הירח
הפרחים שאי אפשר לקטוף.
("אופלייה הקטנה", יהונתן גפן)
היה משהו קוסמי באותו היום, שאופלייה לא יכלה להצביע עליו
בבירור. היא קמה בבוקר, הברישה את שיערה הבלונדיני כהה, שתתה
מעט קפה דלוח מאתמול ויצאה החוצה לעשן. מותירה את הדירה
מבולגנת ומלוכלכת. לבושה בשמלה לא מחמיאה לירכיים שמנמנות
ופנים של ילדה בת שמונה מיהרה לגן הציבורי שהיה ריק בשעה
מוקדמת של בוקר. היא עישנה קצת עד שבאו כמה סבתות וריכלו על
הנכדים שלהן. גבר נמוך קומה התקרב לאחת מהן נישק את לחייה וצבט
את עורפה בעוד זאת עוצמת עיניים זקנות- זקנות, חרושות קמטים.
בשמונה לערך התחילו להופיע קבוצות ילדים עם עיניים גדולות
ועייפות של שינה קצובה. להקה של ציפורים תכולות למעלה, היא
יכולה להרגיש אותן. לא להטיב לראות, כי ראייתה קצרה, מטושטשת.
בעצב היא קמה מהספסל וצועדת כמו רקדנית מומחית, ציפורים בשיערה
הבלונדיני- כהה. לעג מרחוק לירכייה השמנמנות, גם הרגליים
קצרות. כמו ברווזה היא נראית. לא משנה שהברווזה רוקדת כמו
מומחית ממש. הסבתות קמות, מיישרות קפלים בחצאיותהן, עולם של
צבעים: סגול, כתום, ארגמן וורוד הכי בהיר שאפשר. הגבר נמוך
הקומה, שנקרא לו רובי, מתקשה לקום אבל הגברות עוזרות לו באומץ.
יש לו חיוך טוב וזה שווה את זה. עוד גיחוך על הברווזה וארוחת
בוקר במסעדה של נורמה שהיא ההפך הגמור מאופלייה. לנורמה רגליים
ארוכות, שיער שחור, וכשרואים אותה, דבר ראשון אומרים "וואו".
סתם "וואו". הגבר הנמוך גם משפשף את העיניים בהשתהות למרות
שהוא רואה אותה כל הזמן. נורמה אומרת " מה תרצו להזמין?" והקול
שלה מתנגן שלגבר הנמוך ולנשים הזקנות מתחשק לפרוץ בריקוד מטורף
של בוקר כמו אופלייה, שקולה סדוק מסיגריות ובדידות. הילדים
חוזרים מבית ספר ישר למסעדה של נורמה ומזמינים גלידות שמנת
ונותנים לה מאה שקל טיפ, בטענה שחיוך שלה שווה הרבה לילדי
העשירים. ושווה הרבה זה כסף. לא? כשהם מסיימים את גלידות השמנת
שלהם, הן יוצאים לגינה ורואים את אופלייה. הם מכווצים את
גבותיהם ומצחקקים כמו שרק עשירים יכולים. שמלה זולה. הסיגריות
מתפוררות. נעליים מחוררות. לא רזה. מתווכחים כמה מכוערת.
אופלייה מסיימת את הריקוד בערב וקובעת שאכן היה יום קוסמי.
הנזקקים על המדרכה זוכים ממנה לחיבוק, ריחה מתוק מריר, מהול
בסיגריות. חיוך של התנצלות, אין יותר מידי כסף. כן, ברוך השם
כולם בריאים. אתה יכול לבקר אותי לפעמים בדירה לשתות קפה. לא,
היא לא רחוקה. כן, גרה לבד. כשהיא מתרחקת הם מחייכים ומנופפים
למרות שהם יודעים שהיא לא רואה. אופלייה מוציאה מכיס שמלתה
סיגרייה, עייפות מצטברת בתוכה, רגלייה כהות. הולכת על הכביש עם
סיגרייה ישנה, קצרת-רואי. יפה? גבר רזה וחיוור במכונית סובארו
לבנה מבחין בה, בולם. אפופת עשן היא מביטה בו. נמצאת מילימטר
מהגלגלים שנעצרו בשנייה האחרונה. הוא רוצה לצעוק, אבל היא
מחייכת. החיוך שלה מבהיק כל כך שהוא מסתנוור. וכשהיא נופלת
בנשימה אחרונה הוא מבטיח לה שלעולם לא תרקוד שוב לבד.
|
