אבל מקיף אותי מכל עבריי
מטביע את נעוריי
חונק את אושרי
מחלל את חיי
ואיני יכולה לחיות
ואנוכי נכה מידי מכדי להמשיך
כבולה לכביים הנקראים זכרונות
אני שוקעת כי ליבי הפך לאבן
מוביל אותי לתוך מצולות האבדון
ואתה, שיכולת להצלני אינך מושיט ידך
ממך לא תבוא הישועה

מבטים חודרים אליי ומחפשים.
מה מחפשים?
בתוכי לא תימצאו דבר מלבד מוות, עקרות ואבדון.
ידיים חודרות אליי מגששות.
מה מגששות?
בי לא תתפסו דבר מלבד אבל, רגשות אשם ועצב.
לבבות מנסים בי לגעת.
לשם מה לגעת?
לי אין דבר המזין אותכם מלבד קיפאון אין סופי.
חיוך מהסס מכוון אליי ומנסה להתמקם.
וכי למה לך ?
כולי רקובה.

יש דברים שאיני יכולה לשאת.
את בגדייך, את תמונותייך, את דמעותיה של אימא ובעיקר את קברך.
כשאני נתקלת במקרה בדמותך בתמונה- אתה תמיד מופיע בה כ"כ גבוה
וחזק ומגן, שופע חיוכים ומאושר.
ואני תוהה- איך מישהו כ"כ חי יכול להיות כ"כ מת?

אנחנו גדלנו יחד.
מתבגרים זה לצד זה.
אני הבכורה ואתה אחריי.
ואז חדלתי מלחיות
ואני החלתי להתקיים.
אתה מת הנמצא בעולם המתים
ואני מתה המתהלכת בעולם החיים.
החיבור בינינו הולך ודוהה
חזור

אני מתנהגת כאילו אני בת אלמוות
שאיני יכולה להפצע או למות.
אין בי פחד מכאב
אף כאב לא ישווה לזה שכבר מחלחל בתוכי
אין בי מורא מהמוות
הרי הוא אינו מקיש על אותה דלת פעמיים
וגם אם הוא רק יגאל אותי


אין תוכלת בכלום והכל טפל
לא בחברים, לא בלימודים, לא בעבודה ולא באהבה.
בעיקר לא באהבה.
הרי אותך אהבתי ואותי עזבת