יום בהיר אחד התעוררתי ומחשבה אחת היתה בראשי. באולינג! איך בא
לי לשחק היום באולינג. התחלי סבב טלפונים לכל מכרי, והצעתי
לכולם להצטרף אלי למשחק באולינג. אחד אחד הם סירבו. אנשים פשוט
לא אוהבים לשלם 25 שקל בשביל הזכות לגלגל כמה כדורים במסלול
שמנוני. נסיונות השכנוע שלי הפכו לפתטים עם התקדמותי ברשימת
השמות של מכרי. בסוף כשנגמרה הרשימה החלטתי ללכת לבד. זה לא כל
כך נורא ללכת לבד לבאולינג. אני יכול להגיד לאנשים שאני מתאמן
לקראת אליפות הארץ או משהו כזה, ככה לא אצטייר כחנון שאין לו
חברים. זה עדיף בכל מקרה על ללכת לקולנוע לבד. מה אתה יכול
להגיד שם? שאתה מבקר קולנוע? זה לא עובד על אנשים.

הגעתי לאולם הבאולינג, שם ראיתי שיש תור ממש ארוך. לקחתי מספר
והלכתי לכיוון משחקי הוידאו כדי להעביר את הזמן, עד שיגיע תורי
לשחק. אני אוהב לשחק במשחק עם האקדח שיורים במפלצות. אבל מישהו
שיחק שם אז עמדתי מאחוריו וחיכיתי שהוא יסיים. הבנאדם הזה היה
ממש טוב. הוא פיצץ ראשים של מפלצות בקלות, ועבר שלב אחרי שלב.
לא יכלתי שלא להתפעל מכשרונו, ומדי פעם הוצאתי מפי מחמאות על
משחקו המושלם. בהתחלה הוא התעלם ממני, אבל כשמחמאותי לא פסקו
הוא התחיל לענות לי משפטים כמו "את המפלצת של שלב שלוש אפשר
להרוג רק אם פוגעים לה בנקודה מסויימת בצוואר", או "אני שונא
את המפלצת שמתחבאת מאחורי הג'יף, נורא קשה לפגוע בה". לפי
המבטא של השחקן המוכשר הוא היה ערבי, אבל הדבר כלל לא הטריד
אותי. אמנם זה היה בתקופה של פיגועים. רק אתמול היה פיגוע ענקי
בירושלים, ושם נהרגו 20 אנשים. אבל אני לא פחדתי מערבים בכלל.
ידעתי שהסיכוי שאני אמות או אפצע בתאונת דרכים גדול פי 1000
מהסיכוי שאני אהיה בסביבה של פיגוע.
לקראת סוף השלב החמישי הוא נפסל. מחאתי לו כפיים, להגיע לשלב
חמישי היה עולה לי 20 אסימונים, והוא הגיע לשם באסימון אחד!
הבנאדם תותח, ולא אכפת לי אם הוא סיני או כושי, או ערבי.

"אני אחמד", אמר והגיש את ידו ללחיצה. "נועם", אמרתי והענקתי
לו לחיצת יד גברית.
הוא סיפר לי שהוא משחק במשחקי וידאו כדי להעביר את הזמן עד
שיגיע תורו בבאולינג. היה לו מספר 135, ולי היה 147, שנינו
באנו לשחק לבד, ואחמד הציע לי לחסוך את ההמתנה הארוכה לתורי
ולשחק יחד איתו. הסכמתי.

בזמן ששיחקנו התנהלה ביננו שיחה מעניינת על פיגועים. אחמד אמר
שהוא תומך במאבק הפלסטינאי, אך לא בפיגועי התאבדות. הוא אמר
שיש דרך יותר טובה לפלסטינאים להביע את מחאתם. פשוט במקום
להתאבד בפיצוץ ולהרוג אזרחים ישראלים, עליהם להתאבד מול מצלמת
וידאו לאחר תיאור המצב הקשה, ולשלוח את הקסטות לטלויזיה. כאשר
מספיק פלסטינאים יעשו כך, יבינו הישראלים את מצוקתם, והשנאה
ההדדית תפסק.

אחמד שיחק באולינג מעולה, הוא עשה 230 נקודות, לעומת 189 שאני
עשיתי. "מה דעתך על משחק נוסף?", שאלתי. לפני שהוא הספיק לענות
שמעתי פיצוץ אדיר ועפתי כמה מטרים באויר. נחתתי על מסלול
הבאולינג השמנוני ואיבדתי את הכרתי.

התעוררתי בבית חולים. זה קל מאוד לזהות בית חולים. מסתבר
שנפצעתי מאוד קשה, ושתי רגלי נכרתו. אחותי שבאה לבקר אותי
הביאה איתה עיתון שבו היה כתוב על הפיגוע הנורא שבו נפצעתי. 33
הרוגים, 140 פצועים מתוכם 12 קשה. אני הייתי אחד מהפצועים קשה,
ואחמד היה אחד מההרוגים. הקדישו לו עמוד שלם בעיתון כי הוא היה
ערבי-ישראלי.

שוחררתי לביתי רק לאחר חודש. העמדתי את מצלמת הוידאו שלי על
חצובה, ואת כיסא הגלגלים שלי מולה כשבידי האחת דף מודפס ובידי
השניה האקדח של אבא שלי. התחלתי לדבר למצלמה.

"באמתחתי הפתרון לסכסוך הישראלי-פלסטינאי. בתקופה האחרונה כמעט
בכל יום פלסטינאי שמאס בחייו מבצע פיגוע התאבדות, וגורם
לישראלים מוות או נכות. פעולות מעין אלה אינן מסייעות לעם
הפלסטינאי, הן רק גורמות לשנאה הדדית. לכן אני מציע לכל
פלסטינאי שמעוניין בשינוי אמיתי, ולא בשנאה שהולכת וגוברת,
לעשות כמוני."

מייד לאחר מכן יריתי לעצמי בראש.