ישבתי עם חבריי בגן שעשועים קרוב לביתי, וניסיתי לשכנע אותם
שאני צודק. הצלחתי. והרגשתי טוב. בדרך הקצרה הבייתה חשבתי איך
זה שאני אף פעם לא מנסה לחשוב כמו בחורה, והאם זה באמת שונה.
אולי פעם הבאה אני אנסה את הכל מנקודת מבט של בחורה.
נכנסתי הבייתה ופתחתי את המקרר. אני אוכל יותר מדי, ומחרבן
פחות מדי. כמה סימבולי. אני יודע שאסור לי לאכול הרבה, אז אני
מחליט להכין לעצמי מיץ פירות.
אני חותך שתי תאנים, שני שזיפים ובננה, וזורק הכל לבלנדר עם
גלידה, חלב וסירופ מייפל. אני עולה לחדרי ומתיישב על המיטה.
אני צריך להתקשר אליה, להסביר לה דברים, כדי שאם אפגוש את עצמי
בעוד כמה שנים, לא אחשוב שהייתי מרושע. אני מדליק סיגריה, שם
מוזיקה ושוקע במחשבות. ערב רגוע בבית.
אני שומע רעשים עמומים של דלת נטרקת מהקומה התחתונה. אני מדליק
עוד סיגריה ומרים את שפורפרת הטלפון. רעש של משהו נשבר מלמטה.
"אמא? אבא?" - אין קול ואין עונה.
אני מקשיב לצליל המת של הטלפון שלי... צווחה מלמטה.
אני מתחיל להלחץ, ומצלצל אליה. שיחה ממתינה. מנתק. אני מוזג
כוס ממיץ הפירות שנסחט זה עתה, ומדליק עוד סיגריה. קולות של
צעדים עולים במדרגות.
"מי זה?" אני צועק בקול לחוץ. איש אינו עונה.
אני קם ממיטתי, סיגריה ביד אחת, וכוס מיץ ביד השנייה. אני פוסע
אל עבר הדלת, ובדרך מדמיין את עצמי באיזה סרט אקשן, שולף אקדח
מהמותן ויורה בגנב.
אני תוקע את הסיגריה בפה, ומתחיל לפתוח את הדלת.
בום!
כאילו הזמן עוצר מלכת (נדוש, אבל נכון), אני שומע קול צורם של
ירייה, וחור נפער בדלת העץ הלבנה הישנה של חדרי. אני מסתכל
מטה, ורואה את הקליע יוצא מן הסיד הלבן ונכנס לקרביי. אני נושך
את הסיגריה, ועף אחורה אל המיטה.
כמו חבר שנופל מן הסיפון, בלב ים, בשעת סערה, אני מרגיש את
כוחי אוזל ממני. הכוס נשמטת מידי והמיץ נוזל על בטני, ולרגליי.
אני תמונה מגוכחת וגרוטסקית של יאפי שחשב שלו זה לא יקרה.
אני משתעל שיעול שחפני ומקיא על עצמי. הסוף קרב ואני אינני
מחבק אותו בברכה. אני דומע. הצל שלי, שחשבתי כי עזב אותי כבר
לפני חודשים רבים, שב ומתיישב מולי על הדלת המחוררת. וכך שנינו
מחכים בדאגה...

והסיפור ממשיך -

זה מאוד קל לחשוב שראית כבר הכל. חווית את כל מה שיש לעולם הזה
להציע לך. אתה לא זקוק לו יותר, בדיוק כמו שהוא לא זקוק לך
יותר. אני חושב שזו דרך ממש מצחיקה לסיים אותי, וכנראה שהעולם
באמת כבר מאס בי. ובצדק. במה עזרתי לו? כיצד סייעתי למישהו
להתפתח קדימה? נראה כי אני לא מסוגל לעשות שום דבר מלבד להתעסק
בקיום הקטן והקטנוני שלי. ולא ממש מעניין אותי שום דבר אחר.
אפילו עכשיו כשאני גוסס, כל מה שאיכפת לי זה שמיץ הפירות שלי
נוזל לי ישר לתוך הבפנוכו של הבטן. אני חש כאב נורא, וחושב
לקום לקחת איזה אקמול. אני מנסה להתרומם, ונופל על הבטן.
כל המחשבות על חיים שלאחר המוות נראות לי מטופשות להחריד. אני
בפאניקה. אני הולך להעלם. מחר אני כבר לא אהיה כאן, וזה מפחיד
אותי מאוד. לפתע אני נזכר במשפחתי. האם גם הם פוגשים כעת באותו
חבר ותיק מוות? או שמע עזבו אותי כבר לבדי?
רוח של זעם נכנסת בי. אני חייב להעניש את מי שעשה לי את זה.
"תראה לי את פרצופך, יא חתיכת..." אני יורק דם.
מישהו צועד מאחורי.
אני לא ממש מאמין שאמות. הרי יש עוד כל כך הרבה פה בשבילי.
והמון דברים עוד לא הספקתי לעשות. אני משוכנע שאיכשהו הכל
יסתדר לטובה, ומישהו ייתן לי עוד צ'אנס לתקן את השטויות שאני
עושה.
הטלפון מצלצל. זו בטח היא...
מישהו מרים שפורפרת.
"כן?" יש לו קול נחמד.
"הוא לא בבית כרגע. אני יכול למסור לו משהו?" בן-זונה.
"וודאי. אין בעיה. ביי."
"מי זה היה?" אני מחרחר לתוך עצמי.
הוא מתכופף אליי.
"אתה יודע למה?" הוא לוחש לאוזני.
"כן"
"אז למה אתה נלחם בזה?"
"אני מפחד. אני לא בטוח שאני מוכן לזה. אני רוצה עוד ניסיון.
בבקשה. בבקשה. תן לי לישון."
הוא טוען את האקדח שלו מאחורי ראשי.
אני בוכה כמו ילד קטן. אף אחד לא יעזור לי הפעם. חוץ מעצמי.
אני בועט בו. אנחת כאב. האקדח נשמט מידו ונופל לידי. אני מנסה
להרים אותו, אך הוא חוטף לי אותו ברגע האחרון.
"תעצום את העיניים. זה רק חלום רע, זה הכל. זה רק חלום רע. זה
הכל..."
הוא יורה.

אני רוצה להתעורר!