את נינה פגשתי ביום הראשון של הסתיו.
אני ישבתי על המדרגות ושעשעתי את עצמי בהזיות מזדמנות כשהיא
בדיוק ירדה במדרגות.

- זז?
- מה?!
- אתה זז?!
- אה.   כן, בטח.

ירדה והתיישבה במדרגה התחתונה.

- מה את עושה?
- בורחת.
- לאן?
- רחוק.
- כמה רחוק?
- הביתה.

- אה.  

השתתקנו לרגע.

- כמה רחוק זה הביתה?

הרהרתי לרגע, מנסה להבין את עצמי.

- הביתה זה לא כאן ולא שם.  הביתה זה אחרי הכל.
מלמלה והשתתקה מיד, מכסה פניה בזוג ידים חיוורות.

- אם ככה, אז גם אני רוצה הביתה.

שיתפתי פעולה.

- למה את רוצה הביתה?
- כי זה רחוק, אדום ולבד.

התרוממתי והושטתי לה יד.  היא ליטפה אותה עם אצבעותיה והתרוממה
לה קליל, כמו מרחפת באוויר.
התחלתי להתקדם לכיוון הגן הציבורי כשהיא נגררת מאחורי, נועצת
מבטים תמהים בכל פרח שאנו עוברים במסענו.   פנים קטנטנות,
עגלגלות, כמעט תינוקיות ובמרכזן המבט התמים, התוהה.
כשהגענו למדשאה כבר כמעט ושכחתי מבת הלוויה הכלואה באחיזת
ידי.
נשכבתי עם הבטן על הדשא ואילו היא העדיפה להסתנוור ולשכב על
הגב, עדיין נראית כהמומה מכל המחזות הסובבים אותה.






- מאיפה הגעת?
ניסיתי להכשיל.

- קצת מפה, הרבה משם.  אבל איפה אני נמצאת בכלל?
התרוממה קלות והפנתה אלי עיניים תוהות.

- את עכשיו איתי.
- אבל מי אתה??
- אני החיים, אני העבר, אני הכאב, אני...

מגע מתכת קרה שיתק את צווארי.

- עוד מילה אחת ואני אראה לך מה זה כאב!
לחשה בקול רועד.

צמרות הדקלים החלו מתנפנפות, נרעשות, משתוללות.
- תפסיקי עם השטויות.
ניסיתי לשוות  לקולי גוון תוקפני מעבר לשעשוע ששאבתי מן הסצינה
בעוד נינה מאיימת לסיים את חיי בסכין קפיצית ורודה.
למות בידי נערה חולנית והאולר הוורוד שלה נראה לי סיום די הולם
לחיים האלו אך החלטתי בכל זאת לא לשתף אתה פעולה, לפחות
בינתיים.
גלגול קטן הצידה ולפיתה תוקפנית של מפרק ידה השברירית שינו כבר
לחלוטין את מאזן הכוחות.

- קדימה, אני לא מפחדת מכאב!
ניסתה לחזק את עצמה כמאמץ אחרון לפני החוויה שעומדת לעבור
עליה.

הפשלתי שרוולים, התרכזתי במשפט הקבוע, וגופה אשר ניסה בתחילה
להתנגד כמעה לשתי הידיים המקרינות גהינום ישירות לתוך רקותיה
כבר היה זרוק חסר אונים על הדשא הירוק-אפור-צהוב.

כך ישבנו שם מספר שעות ודיברנו - אני, העצים והגופה המדולדלת
של נינה.

כשהתעוררה כבר הבינה.  
הניצוץ בעיניים כבה ואת מקומו תפסו קהות החושים והאדישות
האופייניים.
החלה סורקת את העולם החדש שנגלה לעיניה במבטים חשדניים, מחפשת
אחר השדים שמסתתרים מאחורי העצים, אורבים.
הרגשתי כיצד עורה מסתמר ומרעיד את חלל האוויר הצפוף בינינו.


עוד מבט קר הצטרף למועדון החיים.
עוד נפש נפלה קורבן לאונס המציאות.
עוד נשמה בודדה הצטרפה למרוץ.