אני נורא רוצה להתאבד, ולא כי רע לי במיוחד, לא לאחרונה בכל
אופן, ולא כי אין לי חברים, כי דווקא יש די הרבה, ולא כי אין
לי משפחה תומכת ואוהבת, כי אפילו את זה יש לי, יותר מדי
לפעמים
ולא כי אני תלמידה גרועה (פעם הייתי מחוננת) ולא משום סיבה
הגיונית כביכול.
אני סתם רוצה להתאבד, כי נמאס לי.
נמאס לי מזה שאין לי סיבה ממשית לקום בבוקר, החיים שלי לא
מלהיבים במיוחד, העובדה שאני קיימת לא תורמת כלום לאף אחד (חוץ
מאולי לכיס של יצרני הבגדים והתמרוקים בעולם), אני לא אגיע
להיות משהו מיוחד בחיים, לא יהיו לי הישגים שיכנסו לספרי
ההיסטוריה, כלום.
סביר להניח שבעוד שנה אני אסיים יב' עם תעודה טובה פלוס,
אתגייס לצבא לתפקיד שגרתי לחלוטין ואולי אפילו אחתום שנה קבע.
אלמד באוניברסיטה איזה מקצוע פופולרי (שלא יהיה קשור בגרוש למה
שבאמת מעניין אותי) ואצא עם בחורים שאמא נורא תאהב כדי שתוכל
להשוויץ בפני החברות שלה ולפתח תקוות שאולי סוף סוף אחת הבנות
שלה תביא לה נכד. בזמן הלימודים אני וודאי אכיר גם את האחד
המיוחד (כביכול) שאליו אני אפתח רגשות שאני אקרא להם אהבה,
למרות שעמוק בפנים אני אזכור שפעם, שהייתי צעירה יותר הייתי
מאוהבת וההרגשה היתה לגמרי אחרת, ותהיה לנו חתונה מסורתית
(למרות שאני לא מאמינה בדת) אם בערך שלוש מאות מוזמנים (יש לי
משפחה גדולה) ותהיה לי שמלה לבנה ויפה (אבל היא לא תהיה השמלה
שבאמת רציתי) ואפילו יהיו לי שלוש שושבינות בשמלות ורודות
תואמות, סתם כי זה בטח יהיה נורא אופנתי בתקופה.
ואני אעבוד בעבודה יוקרתית כביכול באיזה משרד בקומה הרביעית
בבניין תל אביבי, בה אני אבלה את רוב זמני בבהייה בקירות
ושיחות טלפון אישיות עם חברות מהאוניברסיטה  (כי עם החברות
מהתיכון אני לא באמת אשמור על קשר כמו שאני אבטיח, ואת החברות
מהצבא בעלי לא יאהב) ובערב אני אגיע הביתה, לדירה המעוצבת מאד
שלנו באזור מגורים יוקרתי, ואכין ארוחת ערב משותפת לי ולבעלי,
ארוחה מקופסה כמובן (למרות שבעצם אני נורא אוהבת לבשל) ואנחנו
נשב ונאכל מול הטלוויזיה, צופים בחדשות של שמונה (למרות שאני
שונאת לצפות בחדשות)  ומשוחחים שיחה סתמית על אירועי היום, ועל
השכנים ממול שמתגרשים, ועל החבר שלו שבוגד באשתו בזמן שהיא
יושבת בבית ומטפלת בילד.
ואז שלוש ארבע פעמים בשבוע אנחנו נביט אחד בשני במבט שפעם היתה
בו חרמנות ועכשיו יש בו הרבה חמימות ושגרה ונלך יד ביד למיטה,
שם נשכב באותן תנוחות ונגיד שבפעם הבאה ננסה משהו חדש, ושאולי
אפילו נקפוץ לחנות הסקס שפתחו בסוף הרחוב, ואני אכנס למקלחת
והוא יסתובב לצד השני וירדם.
ותעבור שנה או שתיים ואני אפסיק לקחת גלולות ואכנס להריון,
ויוולדו לנו ילדים, ואני אוותר על המשרה שלי ואתחיל לעבוד בחצי
משרה כדי להיות איתם בבית. ובימי שבת אנחנו נסע כל המשפחה
לטיולים ברחבי הארץ לאתרים שאני כבר מכירה בעל פה ואף פעם לא
ממש אהבתי.
ויום אחד אני אגדי לבעלי שאני רוצה לנסוע עם חברות לחו"ל בנוסף
לטיול המשותף שלנו כל שנה, ואסביר לו שהילדים כבר מספיק גדולים
ושבכלל תמיד אפשר להשאיר אותם אצל אמא שלי, והוא יהנהן ויחייך
וישאל אותי לאן אני טסה, ועם מי, ויעקם את האף כשישמע שאני טסה
עם החברה הרווקה ואחותה הגרושה, אבל לא יגיד כלום.
ובטרמינל נפרד בנשיקה וחיבוק, וחברות שלי יגידו לי שהן מקנאות
שגם אחרי עשר שנות נישואים אנחנו עדיין כל כך מאוהבים, ושבגלל
זוגות כמונו הן עדיין לא איבדו לחלוטין את האמונה במוסד
הנישואים, ואני אחייך ולא אספר להן שדווקא אתמול היתה לנו
מריבה ענקית על שטויות..
ובמטוס אני אשב במושב שליד החלון ואביט החוצה לעננים ואזכר בכל
החלומות שהיו לי בתור נערה, ואהיה קצת עצובה, אבל אז תעבור
הדיילת עם ארוחת הבוקר ואני אקח ממנה את המגש ואבקש קפה (למרות
שבבית אני שותה שוקו) ואוכל את האוכל הזוועתי שפעם לא הייתי
נוגעת בו, ואביט בקנאה בילד הקטן במושב שלפני שנהנה לו עכשיו
מבמבה.
ובמלון אני ארד לחכות להן בבר, בזמן שהן מתאפרות ומתגנדרות,
ואחשוב בקנאה כמה כיף להיות רווקה...
ואז אני אעיף מבט סביב על הבר ואראה גבר נאה שיהיה נורא מוכר.
והמבטים שלנו יצטלבו והוא יבוא ויציג את עצמו, ואני אזכר שפעם,
בכיתה י בערך, הייתי דלוקה עליו. ונשב ונדבר, ואני אגלה שהוא
מקסים כמו אז, ובהסח הדעת אחליק את טבעת הנישואים למעיל, והוא
יספר לי שהוא בדיוק נפרד מחברתו לחיים (ואני אזכר שגם אז היתה
לו בעיה עם מחויבות) והחברות שלי ירדו, ואני אאלץ ללכת אבל
אלחש לו בשקט את מספר החדר ואגיד לו בחיוך פלרטטני בו השתמשתי
בשנים האחרונות רק כדי להמלט מקנסות שיקפוץ מאוחר יותר.
ובאמצע הלילה תשמע דפיקה בחדרי, ואני אפתח את הדלת בכותונת
סקסית שבעלי קנה לי ביום הנישואים האחרון, ואגיד בחיוך שבדיוק
החלפתי בגדים לשינה ושיכנס.
והוא ישלוף מאחורי גבו בקבוק יין ויגיד שאני כמו היין, משתבחת
עם השנים. ואני אעפעף בעיניי ואזכר בחיבה בימים בהם משפטים
שכאלה גרמו לי להסמיק. ואנחנו נשב ונעלה זכרונות, והיד שלו
תגלוש לרגל שלי, ואני ארגיש צמרמורת שכמוה לא הרגשתי שנים, ואז
הפנים שלנו תתקרבנה והשפתיים יפגשו, וכל המחשבות שהיו לי בראש
פשוט יפרחו. והוא יוריד לי בזהירות את הכותנת וינשק לי את כל
הגוף,
ואני אעצום את עיניי ואתענג על כל רגע. ואז ממש באמצע החדירה
יעלה לי בראש זכרון של בעלי והילדים, וכל החשק ירד, ותחושת
האשמה תעלה, ואני אהדוף אותו מעלי ואגיד לו שאני מצטערת, אבל
אני נשואה, ולא מסוגלת לבגוד, והוא יתעצבן, אבל ישלוט בעצמו,
ויעזוב את החדר מהר, וממש ליד הדלת הוא יפלוט איזה קללה ויצא
בטריקת דלת.
ואני אשב לי מכורבלת על המיטה, רועדת כולי ואבכה, ואזכר פתאום
שכבר שנים שלא בכיתי...
ואני ארים טלפון לארץ, ואעיר את בעלי מהשינה, הוא יענה לי בקול
מנומנם, ואני אגיד לו שאני לא נרדמת מרוב געגועים ושאני מקצרת
את הטיול וחוזרת כבר מחר הביתה, והוא יגיד שהוא שמח כי גם הוא
התגעגע נורא, ואני אנתק את הטלפון וארגיש הרבה יותר רע.
ואז בגיל שלושים ככה, נשואה פלוס שניים שלושה, אחרי חצי בגידה
וטון רגשי אשמה, אני אבין שוב שאין שום סיבה לחיים שלי וארצה
להתאבד
רק שאז אני לא אוכל, כי יהיו לי ילדים על הראש, ובעל,
וקריירה,. וזוג הורים קשישים שצריכים תמיכה, ובכלל יותר מדי
אנשים תלויים בי בשביל שאני אעשה שוב את מה שאני רוצה.
ואני אקום כל בוקר בהרגשה אומללה, ואעטה חיוך מזוייף על הפנים,
ואכין סנדוויצים בבוקר לילדים, ואנשק את בעלי נשיקה יבשה, ואצא
לעבודה בלי שום התלהבות. ומדי פעם אני אראה ברחוב בחורות
צעירות בחבורות מלאות שמחת חיים ואני אקנא בהן, ואנסה להיזכר
אם פעם גם אני הייתי כזאת...
אז פשוט כדי למנוע מעצמי עשורים של אומללות, עדיף שאני אסיים
את הכל עכשיו, לא?