אמא שליו בן-ארי

תשאלוני אתם למה נרשמתי לבית הספר הזה,
אשיב -" אימא רשמה אז הלכתי."
תשאלו- " איפה אתה גר?"
"בית אימי הוא לי בית" אומר.
תשאלו- "מי אשנא בחיי? "
אענה-"את אימא , בוודאי."
"מי אוהב?" תשאלו כמובן.
גם אז אשיב-" אימא" שחור על לבן.
" אם כך וודאי גם פת לחם היא נותנת"
" לא פת לחם אלא גביע שמנת."
" ומי משלם חיי מותרות?"
" לאימא בתיק יש אינסוף שטרות."
" ואיך זה שאף פעם אינך מאחר?"
" אם לא אימא לעולם לא הייתי מתעורר."
אם הבנתם אימי היא בסיס בשבילי,
אימי היא מצנח כלכלי.
ואני, מה אני אם לא טפיל מטומטם,
אין בי רצון, לאף מטרה אינני נרתם.
ושוב תשאלו;" מאין באת ולאן תלך?"
ואני לא משיב, וגם לא מחייך.
ובכל זאת לא תרפו ותוסיפו-
-" למה מן הצבא אותך העיפו?"
אומר בתמימות-" לא העיפו, בחרתי לצאת."
"בגלל שכמותך  האומה תתמוטט ."
" אז מה."  אומר "כל עוד אימא נמצאת."
ואתם מוסיפים בשאלות של סוהר לאסיר,
את גלדי בזה אחר זה להסיר,
" ולמה אין לך מאהבת?"
" כי איחרתי את הרכבת."
" ומדוע אינך חש כל אהבה?"
כי השארתי  אותה בצבא."
" הפסיקו!" אצווח, "כי הכאבתם מעל ומעבר."
" שיתקו, או חיפרו לי קבר."
ואז תשתתקו, רק עוד שאלונת קטנה,
" למה נרשמת לבית הספר הזה?"
אשיב, "מן הרחם אישה אחת אותי חירבנה."