תלאותיו של הלא מאמין ,כתלאות עשב בר בין ורדים.
מה יפו הגבעות, איך שבעו הלבנים הנחות בשרידי החיים עליהן.
והלא מאמין מתחצף אל הזמן ואל האדמה.
מרחף כענן מצטחק שם ממעל,
משקעיו הם קלילות ועילוי, אם נראה, נראה מבודח.
מעופף לו הלא מאמין על זנבה של הרוח.
מסופה לסופה, מסופה לסערה.
אמונות ודעות מחליף עם בואו ולכתו של לילה.
וצחוקו המרעיד כמו בלא פשר,
כמו היינו אנו בדיחה.
אך עם שכוח הרוח שוקע הלא מאמין,
היכן אם לא על סלעי אמונה.
עוטה הוא מסתור,
ענן שנהיה כבד, אינו מאמין שאימץ אמונה.
ומי שנוחת על סלעים והולך בדרכים
יעלה גם על קוץ של טעות.
כל טעות היא שיעור של "לא אושר" כאוצרות זהב,
אך המאמין כואב את הקוצים, רואה רק שדות דרדרים,
לא עוד עילוי של זיכרון חיי נצח,
לבו אינו עוד פועם את השעון.
אינו נטען מן הרגע כשאדומות השקיעות על הרים,
אבירי העבר, לוחמי ההווה ומתי העתיד התאדו,
והמאמין צווח ,מלקק את פצעיו ושוב נחבא, עד בוא משב הרוח הבא.