בהתחלה זה היה מין ניצוץ קטן כזה, רחוק, רחוק, על ההר בצד
השני. זה דווקא היה די יפה, יחסית לסוף העולם. אחרי מספר שניות
זה התחיל והתפשט, הורס כל דבר שנקלע בדרכו, יורד מההר ושורף את
העמק. ואז גם מתחיל הרעש הנורא. והיא מתחילה לבכות, ואתה
צוחק...

להתעורר!
מוקדם, בוקר, האור מנצנץ דרך חריצי התריס.
-"בוקר, ישנת טוב?"
איפה אני? אה, כן, בבית, במיטה שלי. תירגע, הכול בסדר.
תענה...
"כן, מה השעה?"- זאת מיכל, החברה שלך, הינה היא שם, מחייכת
מעליך...
"שמונה וחצי. תקום, צריך לשטוף ת'בית".
היא קמה ויוצאת מהחדר. אתה מתרומם ומוריד מעליך את הסדין, מנסה
להתאושש.
אתה שומע אותה בסלון, כבר מסדרת את הדליים. "רוצה קפה?"
"כן", אתה עונה לאחר מספר שניות ונכנס למקלחת.
לוקח לך קצת זמן, בסוף זה בא, משתחרר.
אתה נזכר בחלום המוזר שחלמת: מיכלי, אבל מצוירת- היא הפכה
למפלצת והתחילה לצחוק... מוזר, אתה חושב.
אתה מוריד את המים ופונה לראי: הזקן הצרפתי שלך יוצא כבר
מפרופורציה. לפחות אתה לא מקריח.
ואז בא לך עוד פלשבק: זה אבא שלך, הוא חי, אתם שותים תה ביחד.
אתה ממצמץ בחוסר הבנה. יש לך מין תחושה מוזרה כאילו חלמת איזה
מיליון חלומות אתמול בלילה, בעצם אתה בכלל לא בטוח שאתה ער
בכלל.
אתה פותח את המים החמים ושוטף את הפנים שלך. כרגיל, נותן למים
לנטוף ממך, לאט, לאט, בלי לנגב.
אתה מתחיל להתחבר לעצמך, למציאות, לעולם, אבל עדין לא במאה
אחוז.
מצחצח, מסרק, חולצה, ואתה במטבח, שותה קפה, מסתכל בכותרת של
העיתון: "האיום הגרעיני נמשך", אתה קורא, אבל הראש שלך שקוע
במשהו אחר.
"אתה בסדר?", שואלת הבחורה שיושבת משמאלך.
אתה לא שומע.
היא צוחקת. "כן אני יודעת: לוקח לי איזה שעתיים עד שאני מצליח
לדבר בבוקר", היא מחקה את קולך.
אתה עוד בוהה. היא מסיימת עם העיתון ומפנה את הכוס לכיור.

כבר שבע שנים אתם ביחד. שבע, אתה חושב, פששש הרבה זמן.  מי"א,
אתה נזכר איך נפגשתם לראשונה על הדשא בבית-ספר. היא הייתה כל
כך יפה, רכה, תמיד מחייכת, וגם אתה, אז.
ועכשיו אתם כבר בני 24, בבית, לבד, שתי קומות, וצריך לנקות
אותו.
אתה חוזר לאדמה, קם ושם את הכוס בכיור.
"אתה רוצה להתחיל למעלה או ש...אתה יודע מה, אני אעשה למעלה,
אתה תתחיל עם האבק".
היום, אתה חושב, יותר קשה לך אפילו מתמיד. תמיד היית קצת איטי
בבוקר. אתה אוהב להתעורר לאט, בקצב שלך. ההבדל בין התעוררות
טבעית לבין משהו שמעיר אותך יכולה לשנות לך את כל היום.
משהו שונה, אתה מרגיש את זה בפנים. אבל בעצם כל יום שונה אצלך,
כל יום אתה לא בטוח במה שקורה שם, מסביבך. במה שאתה רואה, במה
שאתה נושם, מי זה כל האנשים האלה? מה זה כל הרהיטים האלה?
היום יום שלישי, אתה בטוח, בגלל זה אתה בבית, לא במגרש, מוכר
מכוניות שאתה לא מכיר לאנשים שאתה לא תכיר.
העסקים שלך דווקא טובים, אתה מחזיק את הבית, יש קצת + בחשבון,
אין תלונות ממנה.
ומה עם היחסים שלכם, אתה חושב, אותו דבר? באמת אתם לא רוצים
להתחתן, אולי היא סתם אמרה?

"מה אתה עושה, אתה מתכון להתחיל?"
אתה מוצא את עצמך בוהה דרך החלון אל המרפסת, החוצה, בעמק הנפרס
אל מול הבית הקהילתי שלך. נוף יפה, אבל הראות גרועה, אפור.
אתה מסתובב.
"אולי תפסיק לעופף ותנחת חזרה, הבית לא יתנקה לבד!"
אתה מתחיל עם האבק בחדר שלכם. השולחן, ארון הבגדים, המיטה-
אתמול שכבתם שם, עשיתם אהבה. אהבה? אף פעם לא היית בטוח במושג
הזה.  זה היה מהנה, לא מרגש כמו פעם, אבל מהנה.
אחרי 7 שנים זה מה שיש. אתה נזכר בפעם הראשונה, באוטו שלך,
האוטו של אבא, בנחל. אז היה יפה, מרגש, יכולת לבלוע את כל
העולם והכוכבים היו כמו פרורי אור אחרי הארוחה.
אתה מחיך בקצה הפה. איזה שנים, נראה כל-כך מזמן. הטנדר הישן,
אתה נזכר, אחר כך הוא נהרס לגמרי- אמא, אבא. החיוך נעלם, תמשיך
אל המקלחת.

מה קורה לך היום, למה הכול חוזר דווקא עכשיו? אתה נלחץ- משהו
עומד לקרות? לך? למישהו שאתה מכיר? מיכלי?
מעל לראי יש כמויות של אבק שאף אחד כבר לא ניקה שנים.
אתה חוזר ושוטף את הסמרטוט בכיור, שוב ושוב, עד שתוריד את כל
האבק משם.
מעל ארון התרופות, עדין עומד שם החיל הקטן מהברזל שאח שלך שם
שם לפני שנים. הוא כבר מחליד, אתה רואה.
כשהיית בן 10 הוא נפל, החיל, במלחמה, בלבנון. פגז ישר בעמדת
תצפית.
אירוני, אתה חושב.
מלמעלה אתה שומע את קולות המים- היא עובדת מהר ואתה מתמהמה.
אתה מחזיר את החיל למקום ויוצא משם, לחדר השני, איפה שהוא ישן.
ואחרי שהלך למעלה, הפך לחדר זיכרון.
אתה רגיש עם הסמרטוט- כל הפרסים שלו, התעודות, התמונות. הוא לא
חייך אף פעם, רק ההורים ואתה שמחים, מכל הכוונים.
למה הוא לא שמח? אתה חושב, מה, הוא ידע? למה לו לא להיות שמח,
לא היה לא טוב? מה אתה זוכר מהתקופה...
והם, הזקנים, מה הם מחיכים?
אבא תמיד נראה דביל כשהוא חייך... ואמא, החיוך שלה אף פעם לא
היה שלם ובכל תמונה השער שלה צבוע בצבע אחר.
ואתה, מה אתה מחייך?
המים מתחילים לרדת מהמדרגות. אתה נזכר איך אהבת לראות את זה
כשהיית ילד ואמא ניקתה למעלה- לאט, לאט, המים ירדו, מדרגה,
מדרגה, תחילה בזרם חלש ואחר כך מתגבר והולך. איזה יופי זה
היה...
"מה אתה עומד שם, אתה לא רואה שאני מנקה?", אמא היתה צועקת.
אתה מרים את הראש אל גרם המדרגות, זאת לא אמא זאת מיכל. היא
ממשיכה: "ערן, מה יש לך היום? נו תזוז!"

אתה ממשיך לסלון, האור שם חזק, החלונות פתוחים, יש אויר. אתה
לוקח את המגב והסמרטוט, ממלא את הדלי במים, מסתכל על הזרם
שיוצא מהברז.
מאחוריך מתגנבת מיכלי, פותחת את המקרר ולוקחת בקבוק מים, מסירה
את הפקק ומתחילה לשתות.
היא כל כך יפה, באור שנכנס דרך החלון, בתנוחה הזאת עם הבקבוק.
איך היא שותה את המים, הם נוזלים לה על הסנטר, טיפה ועוד טיפה,
אתה מתהפנט.
היא גומרת לשתות בנשימה ארוכה, היא קולטת אותך מסתכל אליה. היא
מחייכת. אתה עוד מהופנט.
היא מתקרבת לאט, ומנשקת לך על הלחי. המים מתחילים להישפך
מהדלי, אתה מסתובב וסוגר את הברז. מיכלי הולכת.

"תתחיל בסלון, אני אתחיל בחדר שלנו".
שלנו, אתה יוצא מזה, שלנו? זה היה החדר של ההורים שלי, שם הם
ישנו עד הלילה האחרון שלהם ביחד, פה הם חיו, עד התאונה, עד
הסוף.
שלנו? פתאום זה מטריד אותך, הנה אתה שוטף את הרצפה, והיא, בחדר
של הוריך המנוחים. עשיתם שם אהבה רק הלילה.
מה זה? משהו לא מסתדר לך- משהו שונה! אתה נעשה מוטרד לפתע, לא
מבין מה קורה כאן בכלל? בכל הדינאמיקה הזאת? מה זאת המערכת
היחסים הזאת? אהבה? עשינו אהבה? איזה אהבה? מה הטעם בה? מה
הטעם בכל זה? מי אתה?
אתה מתחיל לשטוף כמו מטורף, מהר, ולנגב, אתה מאבד את זה, אתה
לא מבין.
ואז מיכלי באה: "אני צריכה סבון", היא אומרת.
אתה זורק את המגב על הרצפה ואוחז בה, מחבק אותה הכי חזק, שלא
תלך. אתה מפחד, אבל לא יודע ממה. אתה נזכר בכל התקופה הארוכה
שלכם ביחד, איך היא הייתה שם תמיד לצידך, אחרי התאונה, כשנשארת
לבד בעולם, שהית על סף טירוף, כמו עכשיו, ורצית להרוס הכול,
להרוס את עצמך, את העולם, להשמיד אותו!
היא הייתה שם, מחבקת הכי חזק ולא נותנת לך להיאבד.
"ערן, מה קרה?"
אתה לא יודע מה לענות, אתה עוזב את גופה המזיע,
אתה מספר לה על איך שחלמת  שהיא הופכת למפלצת והיא מחייכת ועל
איך שחלמת שאתה ואבא שלך שותים תה ביחד, והיא מתחילה לבכות,
אבל אתה לא.
אתם עומדים שם בתוך שלולית המים ואתה לא יודע עם אתה רוצה שהיא
תחבק אותך ותגונן עליך, או פשוט לקום וללכת, לקפוץ אל הוואדי
מתחת למרפסת בחוץ, לעוף עד שיגמר העולם.
ואז בשיא של כל הרגש הזה היא אומרת: "בוא, נתחיל להוריד מים."


אחרי חצי שעה, אתם יושבים בחוץ במרפסת, מחכים שהרצפה תתייבש.
היא מעשנת את ה- M.L לייט שלה ואתה מלטף את החתול הזקן שאמצתם
ביחד, בוהה בנוף וחושב על הראות הגרועה, על העמק האפור הזה
שאין לא כל משמעות כלפיך.ואז זה התחיל, בהתחלה אתה רואה איזה
מין ניצוץ קטן כזה, רחוק, רחוק, על ההר בצד השני, זה דווקא  די
יפה יחסית לסוף העולם, אתה חושב. אחרי מספר שניות זה מתחיל
ומתפשט, הורס כל דבר שנקלע בדרכו, יורד מההר ושורף את העמק ואז
גם מתחיל הרעש הנורא, והיא מתחילה לבכות, ואתה צוחק.
מתעופף באוויר.