המסע לפולין, כמו ספר שאתה "חייב לקרוא", כמו דיסק שאתה "מוכרח
להכיר", כמו טבילת אש שאתה חייב לעבור, תמיד ארב לי באופק.
כבר מכיתה ב' ידעתי שאני רוצה לנסוע ל"שם", אותה ארץ שבספרים,
בסיפורים, בחלומות, בסיוטים.
ידעתי שאני רוצה, וידעתי שאסע. חשבתי שאני מוכנה לכל מה שיש
לאותה ארץ מסתורית, משוכת ומפחידה, מרחיקה ומקרבת, להראות לי.
את הסיפורים כבר הכרתי בעל פה. את המראות ראיתי בתמונות, ואת
השאר השלמתי בדמיון.
'מה יכול להיות כל כך קשה במקום כה ישן, נטוש?' חשבתי.
נסעתי לבד. בעצם, נסעתי עם קבוצה מאוד גדולה של אנשים, אבל כמו
תמיד אצלי, ברגעים החשובים, הרגשתי לבד.
החולין של הטיסה, חו"ל ועצם המסע עם חברים הקהו ופגמו בקדושת
המתים.
כל זיו חיוך שעלה על פני, כל צחוק מתגלגל שנמלט מפי, היכו בי
אחר כך באכזריותם, בעומדי מול הר האפר במיידנק, או תחת השער
המפורסם "העבודה משחררת" באושוויץ.
כל הזמן הרגעתי את עצמי. ראשית, זה היה וגם נגמר. שנית, ניצחנו
- הראנו להם - הנה אנחנו חיים, חוזרים לבקר, מנצחים, מנופפים
בדגל הלבן שלנו, עם המגן דויד הכחול שעליו. הנה אנחנו בוכים
אבל ממשיכים, זוכרים ולא סולחים. הנה אנחנו, בכל זאת, יהודים.
מול ערימת משקפיים הרמתי מצלמה עייפה, בבית קברות שמתי
פילםשחור-לבן, בשביל האלבום שאחר כך. חיפשתי סימליות ומשמעויות
נסתרות גם בארוחות הצהריים העבשות, ולא נתתי לעצמי להישבר. כל
הזמן המעטתי בערך תחושותי: מהו הפחד בו אני חשה, כשהדלת
למקלחות הגז נסגרת מאחורי, לעומת הפחד ואי הודאות שהם חשו? מהו
הבכי המרטט בגרוני לעומת סבלם של אותם מיליונים? מי אני, עם כל
הכאב והצער, שבכלל אשווה את סבלי הרגעי לסבלם הנצחי, שעדים לו
כל אותם מראות שלפני?
כל הזמן ניסיתי לזכור כל פרט קטן, ומתוך הבקרה הזו, השליטה
המכנית על הרגשות, צמחו השאלות הנוקבות.
לא מה עשינו כדי לזכור, לא איך לא נשכח תמיד, אלא מי אני, ומה
אני אעשה אחרי שהמסע הזה יגמר. איך אני אוציא מן המסע הזה, לא
אלבום עמוס תמונות, לא מבט של 'אני הייתי שם ואני יודעת יותר',
לא שירי דיכאון, אלא חיים. איך אני אצמיח מהאדמה הקשה הזו,
פרחים יפם, עצים לעד?
עברתי את ה"מסע", "שרדתי" מראות קשים ואפילו נהניתי.
ואני זוכרת.
וזה היופי שבדבר. יופי מכאיב, כמו קרן שמש ראשונה מגיחה מתריס
פתוח למחצה, בוקר רדום עדיין.
כואב, מסנוור, אבל נעים, מחמם וממכר.
אני זוכרת. אולי לא כל שנייה, אולי לא כל יום,
אבל זוכרת.