זה היה השיר שלנו. אני לא זוכר בדיוק איך, אני זוכר שבהתחלה
דיברנו על הלהקה ועל כמה שהם טובים ועם זאת משעשעים ברמה
היסטרית כמעט. אז כשהוא הגיע לטלוויזיה וגם הפך ללהיט הוא היה
סתם "השיר החדש של סיסטם", עד שלאט אבל בטוח הוא הפך לשיר
האהוב עלינו באותה תקופה.
גם על זה הסכמנו, כמו שהסכמנו על כל דבר כמעט אפילו בלי הצורך
לשאול. זה היה שיר גדול פשוט. את מיהרת לדאוג שיצרבו לך את
הדיסק, אבל מהיותי אזרח נאמן שומר חוק (פחחחחחח) פשוט הורדתי
אותו מן האינטרנט. כל כך אהבתי אותו עד שהורדתי אפילו את
הוידאוקליפ וחרשתי עליו כ-5 פעמים כל יום.
עלייך הוא נמאס יותר מהר כי התחלת לחרוש עליו הרבה לפניי וכי
שירים פשוט לא נמאסים עליי, מה שיצר מצב ששמעתי אותו פשוט כל
הזמן. בצורה חביבה זה גרם לי לחשוב עלייך.
זה הפך לשיר שלנו. זה היה השיר שהיינו שרים בגן לצלילי צחוקם
של השיכורים המסכנים ולריחה החריף של הנרגילה או הסיגריה שהיתה
בסביבה, ובכל מסיבה בה יצא לנו איכשהו להיות ביחד היה ברור
לשנינו כמו חוק מיסטי קדוש שבשניה שהשיר הזה מושמע אנחנו
מתחילים לרקוד. לא ביחד כל כך, לא כל כך קל לרקוד מטאל ביחד,
אבל איכשהו רוקדים, מתמכרים לצליל.
לצליליו בפעם הראשונה נישקתי אותך, לצליליו בפעם הראשונה נגעתי
בך, לצליליו הוכחנו לעצמינו באותו שקר מתוק שאנחנו רוצים
ויכולים להיות ביחד, אפילו שאני אוהב אותה...
זה לא מנע מאיתנו מלהמשיך להיות חברים הכי טובים שיש, אחרי הכל
נפש תאומה היא נפש תאומה, ולא חשוב איפה הידיים.
"איזה אופטימים אנחנו" אמרת בצחוק, "בתור ה'שיר שלנו' בחרנו
שיר ששורת המחץ שלו היא why have you forsaken me?, ממש
מתאים!"
צחקנו, התנשקנו, והבטחנו אחד לשני (אבל בעיקר לעצמינו) שלא
משנה עד כמה השורה הזו והשיר הזה חזקים, הם תמיד יהיו פשוט שיר
ושורה, הם לא יהיו אנחנו.

לא הסתדר, לא יצא, לא הצלחנו...
אני מצטער, אני באמת מצטער, אבל לב זה לא מקרר שפשוט סוגרים
כשכבר לא רעבים יותר, כשאוהבים אז אוהבים, וכשלא אוהבים,
אז...לא אוהבים...וזהו.
זה לא היה קל, בטח שלא לך, אבל המשכנו. מה זה המשכנו? את
המשכת. אני נעלמתי איפשהו בתוך החדר שלה, ובחודשים הבאים כבר
לא הייתי החבר הכי טוב שלך, בקושי הייתי מכר, ואפילו לא שמתי
לב.
עד שכבר היה מאוחר מדי.
זה לקח המון כוח ואסטרטגיה מאוד מתוחכמת, כל כך מתוחכמת שאפילו
לא שמתי לב שהשתמשתי בה, אבל הצלחתי. שברתי את הסבלנות שלך,
שברתי אותך.
הודעת לי בקרות ובחוסר אכפתיות (כיאה למעמד) אשר לא השתמעו
לשתי פנים שבקרש הזה, החברות בנפש הזו, נגמרו. לא רק שהם
נגמרו, הם אף פעם לא היו. זה נשכח, זה נמחק, זה מעולם לא
התקיים.
ואני? נזדעזעתי...דיברת איתי כאילו הרגע נפגשנו, כאילו את לא
מכירה אותי, כאילו זו לא את...
נכון שדיברת איתי בער בעבר על היחס הזועתי הלא חברי שלי, אבל
רק עכשיו זה חדר לי לעצמות כמו שזה היה צריך, כמו שזה יכול היה
להציל אותי לו רק הבנתי בזמן, לו רק הייתי טורח לשים לב...ארור
אני, ארור אני לנצח!!!
באמת שבהתחלה לא הבנתי, לא האמנתי, או שלא רציתי... נזכרתי
בשיחות הנפש שלנו, בכל ההבטחות. הצלחת לנצח את חרדת הנטישה
שלי, האמנתי שהאהבה שלך תמידית, שאת תמיד תהיי איתי, שאת לא
תעזבי אותי!! איך יכולת?!? "אתהנ גרמת לה" הדהד קול זגוג
ומרושע בתוך ראשי "אתה!!!!!!"
ידעתי מה אני אמור לעשות עכשיו... בדיוק כמו שהיא אמרה לי
באותו לילה בו חזרתי ממך בפעם האחרונה, באותו לילה בו לראשונה
נשברתי מולה ובכיתי כמו תינוק אל תוך זרועותיה הסמכותיות.
"תבין, היא לא אוהבת אותך, לא רוצה שתהיו בקשר, אז זהו, חבל!
לא רוצה אז לא רוצה, אז היא לא שווה את זה, עזוב אותהף תפסיק
לחושב על זה!"
ידעתי שהיא צודקת, אז ניסיתי להאמין לה. אבל על הלב שלי אי
אפשר לעבוד. "איך?!!" הוא צרח, "איך אפשר להמשיך הלאה בלי
השיחות איתה, החוכמה שלה, התמיכה, האהבה והחיבוקים שלה?!!
איך?!!" ולא ידעתי איך לענות לו...רק ידעתי שהחברה הכי טובה
טובה שלי, האדם שחשבתי שהיה הכי קרוב אלי בעולם ואהב אותי הכי
הרבה בעולם התאכזב ממני, התייאש ממני וויתר עלי. מה
עשיתי...אלוהים ישמור, מה עשיתי...

"Wake up!" הרמקולים בוכים בקול יחד איתי. עוד כמה שניות
השכנים בטח יזמינו משטרה. אבל אני? אחוז טירוף. גם אני נשברתי.
אני מביט בתמונה שלה, תמונת פספורט קטנה שהיא נתנה לי פעם
בשביל שיהיה לי, כדי לשים בארנק...אני נזכר בכל הרגעים הנפלאים
שעברנו...אני מתגעגע...
"Why have you forsaken me?"  שאלתי בבכי... "Why have you
forsaken me?!!!!!"  צרחתי בדמעות. הכאב והגעגועים העבירו אותי
על דעתי, זו כבר לא הייתי אני, זו היתה מפלצת כאב.
התחלתי להסתובב בחדר כאשר אני מכה ומרסק כל דבר שיכולתי.
באיזשהו שלב לא כל כך שמתי לב למה שאני עושה ונתתי אגרוף חזק
ומדוייק לקיר. "יאוווו!!!" זעקתי בכאב בעודי מרגיש משהו בי
נשבר. זו היתה היד שלי, כמובן.
הכאב הפיסי החד עזר לשחרר לשחרר עוד כאב ועוד דמעות, עוד
געגועים, עוד תסכול...עוד ועוד עד שלא נשאר יותר שום דבר
ממני.
לא יכולתי יותר. הכל בתוכי נעזב, הכל בתוכי רוסק לחתיכות ומת.
הרמתי את הסכין שהיתה מונחת על השולחן. "Trust in my
self-righteous suicide..." זמזמתי לעצמי בחיוך מטורף, "I cry
when angels deserve to die..." והסכין נפלה שטופת דם על
השטיח, בשלווה, מרגוע ונחת.