נכתב לזכרו של עידן טבעוני בן הארבע וחצי אשר נרצח באכזריות על
ידי אביו.


שם, הם שוכבים,
מכוסים עפר,
שיערם פרוע,
הוורוד הפך אפור.

מבטם הקפוא,
מלא אימה,
קורא לי לעזרה,
מכווץ לו בפינה האפלה.

מלאכים קטנים,
שלדים רכים, כבר מרקיבים,
קבורים,
הגיעו אל הסוף טרם זמנם.

תכריכים קטנים,
תינוקיים, כבר מתפוררים,
מגינים עליהן, על הקליפות,
מתנצלים על האיחור.

קורבנות משומשים של העולם,
נשמות טהורות,
אשר הועלו  קרבן,
על מזבח החיים.

כך, ללא כל הזדמנות,
נבעטו החוצה באדישות,
וסודרו כולם לתמונת מחזור,
שורות שורות, טורים טורים.