תמיד אני בורחת לכאן
למילים.
כאן הבית שלי,
אלו הם הכתלים היחידים שמוכנים לספוח
את הצער הבלתי פרופורציונלי שלי
בשקיקה, בשתיקה וברצון.

אף דף לא יתנגד למילים שאכתוב עליו
ולמה שאעשה איתו אחר כך,
אפשר שאשרוף
אפשר שאעתיק חלקים לבמה חדשה ,
אבל רק כאן במילים מותר לי
להתנייד ניידות אינסופית
בין כאב לשנאה
לחרדה ולצער, מותר לי.

"אני צריך לזוז,לסידורים כאלה ואחרים.אז נקשקש אחר כך?!"..

כך הוא מסיים איתי  שיח פוליטי מרתק
הנוגע לישראל לעולם ולתנועה המוסלמית
המאיימת לכרסם בבסיסו של העולם שוב ושוב ,
אבל אפילו לא מילה אחת על אהבה , על עצמנו,
רק על הכללי והגדול והמעבר.

ואני יודעת מעבר למה שהוא אומר,
אני מצרפת את השתיקות שלו אחת לאחת ,
את החלקיקים המיקרונים של החיוך הטלפוני שלו
אני מצרפת כמו נדנודי ראש קלילים
שניתן לאתר רק במכשיר אלקטרוני רגיש,
ואני יודעת.

יש אחרת

ספטמבר 2002