סתם ישבנו בסלון ושוחחנו.
ודבר לא קרה.
ואני תהיתי אם זה נורמלי שאנחנו ככה יושבים, ומדברים, ועד מתי
נמשיך כרגיל.

בפעם הראשונה שפגשתי אותו הרגשתי כמו רתיעה אינסטקטיבית.
או אולי זו הייתה משיכה עצומה.
בכל אופן, הרגשתי כמו שמרגישים כשיש ברק בשמיים, והשערות
הקטנות בעורף מצטמררות, ולא יודעים אם זה מהחשמל שיש באוויר,
או אולי סתם מפחד.
הוא ניגש אלי, והסתכל עלי, כאילו בודק אותי מכף רגל ועד ראש,
ואז הרים את הראש והסתכל לי ישר בעיניים ואמר שקוראים לו
גדעון.
לא עניתי.
לא ידעתי מה צריך להגיד.
הוא הסתכל עלי שוב, חיכה קצת, ואז חייך, והלך.

בפעם השנייה שראיתי אותו, הוא התיישב לידי, והתחלנו לדבר.
חשבתי שיש בזה משהו מוזר, לדבר ככה עם מישהו, ועוד זר לגמרי,
אבל נהניתי לדבר איתו.
בסוף הערב הוא ביקש את הטלפון שלי, ואני ישר נתקפתי בהלה עמוקה
ואמרתי שרק עכשיו עברתי דירה ועוד אין לי טלפון.
הוא זרק מבט משועשע אל הסלולרי שלי שהיה מונח לידי על הבאר,
ואמר לי שהוא מבין.
אני בעצמי לא הבנתי כלום.
אבל שתקתי.
והוא הלך.

כשחזרתי הביתה , לא הצלחתי להירדם.
וכל הזמן חשבתי לעצמי שזה לא יכול להיות, ומה קורה לי, ומה
לעשות עם הדבר הזה החדש, ובעיקר חשבתי שאני פשוט לא רוצה את
זה,  את ההרגשה הזאת, ורציתי שמישהו יבוא וייקח אותה ממני תכף
ומייד.
אבל אף אחד לא בא.
וכשהבוקר הפציע בחלון, כחלחל בהתחלה ואחר כך אפור מפיח
אוטובוסים, ירדתי לרחוב והלכתי את כל הדרך  עד לבאר וחזרה
הביתה, כאילו למחוק את הלילה שחלף.
אבל אז רק רציתי יותר.

התאפקתי יומיים.
ואז השגתי את הטלפון שלו דרך המרכזיה.
הוא היה מופתע כשהתקשרתי. אולי גם שמח, אבל לא בצורה משכנעת
מידי.
ישר הזכרתי לו מי אני, למנוע את המבוכה של ניסיון לזהות קול לא
מוכר בטלפון, אבל את המבוכה שאחרי לא הצלחתי למנוע.
מה שלומך, הוא שאל, ולא ידעתי מה עונים, אז עניתי שהכל בסדר,
ואז שתקנו שנינו.
לא יכולתי לשאול אותו אם הוא רוצה להיפגש איתי.
אולי כי פחדתי שהוא יגיד לא.
אולי כי פחדתי שהוא יגיד כן.
ומאוד רציתי שהוא ישאל אם אני רוצה להיפגש איתו, אבל הוא לא
שאל, ואני לא שאלתי, ולפני שהבנתי מה קורה השיחה הסתיימה.

ואז ידעתי שזה סימן.
שפשוט אלוהים, או היקום, או אולי אמא שלי בכבודה ובעצמה, פשוט
לא רוצים שנהיה ביחד.
שאנחנו לא מתאימים.
שזה יהיה רעיון רע ומר להסתבך עם אחד כזה, גדעון שכזה, עם
המעיל עור שלו, והזיפים, וכל השרירים האלה.
ונזכרתי איך כל פעם שאני רואה אותו נעלמות לי המילים, וחשבתי
שקשר בלי מילים - זה לא יכול לעבוד.
ואז שוב נזכרתי בו, וידעתי שזה כבר מאוחר מידי, ושכבר יש פה
התאהבות.

התקשרתי שוב והזמנתי אותו אלי לדירה.
סתם ישבנו בסלון ושוחחנו.
ודבר לא קרה.
ואני תהיתי אם זה נורמלי שאנחנו ככה יושבים, ומדברים, ועד מתי
נמשיך כרגיל.
בכל אהבה יש שמץ של שיגעון הוא אמר, ורכן קדימה, ונשק לי.
רעמים וברקים בכל הגוף.
נשיקה ראשונה שלי עם גבר.
נשיקה ראשונה שלי עם גדעון.

שני גברים, באמצע תל אביב, כאילו אין מחר.