היא אוהבת את עצמה רק בחושך. החושך שמטיל את צילו הגדול על כל
כולה ומשאיר מאחוריו רק נפש חשופה, שפתאום מרגישה חופשיה
להתבטא מבלי להשפט. החושך שמונע ממנה לרוץ כל פעם מחדש אל
המראה, לחפש היאחזות במשהו מוחשי, אבל החיפוש הזה תמיד מביא את
אותה תוצאה- אכזבה ודיכאון. ואילו בחושך הכל נעלם והיא פתאום
מתנתקת מכל הריקנות שהיא כמעט טובעת בה כל היום.
היא כבר ממזמן איבדה כל אמון באנשים מפני שהם שכחו, כמוה, מה
זה להיות אובייקטיבים, ולכן אי אפשר לסמוך על דעתם.
ודעתה אף פעם לא מנחמת אז עדיף להתנחם בחושך שדואג לכסות כל
פגם ולהשאיר אותה נקייה ואמיצה.
בהתחלה היא שנאה את זה..להתחבא מאחורי צלליות, להסתתר מאחורי
האמת העירומה... אבל עכשיו, עכשיו היא למדה לאהוב את זה, לאמץ
את המנהג המוזר שלה, כי משם היא שואבת את הכוח.
הוא לעומת זאת, אף פעם לא התרגל לזה, אולי מפני שזה לא התאים
לתמונה שהייתה לו בראש. התמונה הקיצ'ית שהיא כל-כך שונאת כי זה
כל-כך רחוק ממה שהיא: האור החזק בוהק בעינייה העמוקות, מבליט
את תווי פניה העדינים, מלטף ברכות את עורה הצעיר וחושף את גופה
המושלם... היא פשוט לא רצתה לגרום לו להבין שהיא רחוקה אלף
שנות אור מהמודל שלו. הרי גם לה זה קשה לקבל את עצמה, אבל היא
מוכרחה מפני שאין מפלט מעצמך, ולכן היא בחרה לקבל את עצמה תחת
תנאים מסויימים. אבל הוא... הוא רצה לדעת, מי היא באמת, הוא
ידע שהיא מסתתרת מאחורי משהו, והיא פחדה שברגע שהיא תפסיק
להסתתר הוא יעזוב. והוא הבטיח שהוא אף פעם לא יעזוב, אבל היא
כבר ממזמן לא קונה הבטחות של אנשים, כי הם תמיד הפרו את אמונה,
והמסקנה שאליה הגיעה עם השנים היא: כל אדם בעל רצון משלו,
שאליו הוא חותר בכל דרך אפשרית, גם עם הדבר יתנגש עם רצונותיו
של הזולת, או במילים אחרות, כולם אינטרסנטים, או במילים פחות
יפות, אף אחד לא שם זין, כולל אותה.
אבל יום אחד פתאום נמאס לו,הוא רצה את הדבר האמיתי, הוא רצה
לדעת למה היא כל כך שונאת את עצמה, הוא אפילו היה משוכנע בעצמו
שזה לא ישנה לו. אבל היא סירבה כמו בכל פעם, ואז הוא כפה עליה
את האור, האור שסינוור והשפיל אותה עד אפר. והוא הביט בה,חשופה
ומפוחדת, שעה ארוכה הוא בחן את כל כולה בעוד היא מזילה דמעות
ביודעה את המחר.
ולמחרת בבוקר, כשהיא פקחה את עיניה, היא גילתה שהיא לבד.
אבל היא לא הייתה מופתעת, היא פשוט תעבור לגבר הבא, עד שגם לו
ימאס.