"זה נגמר" הוא אמר בפנים נוקשות. הוא תמיד היה ככה, החלטי כזה,
בטוח בכל מלה שיוצאת מפיו כאילו זה דבר קדוש שאין לערער עליו.
"מה נגמר?" שאלתי, בחוסר הבנה. ידעתי את כוונתו, אבל לא רציתי
להבין, קיוויתי שאולי זה יגרום לו להתחרט, אך לשווא.
"את יודעת בדיוק מה, אל תשחקי איתי משחקים, אני מכיר אותך
מספיק טוב כדי לדעת שאת לא מטומטמת מספיק כדי לא להבין..."
"יוני, בבקשה, אל תתחיל עם זה עכשיו, מה אתה רוצה ממני, רצית
שאני אתרחק, וזה לא היה טוב, רצית שנהיה ביחד, הסכמתי, וזה
עדיין לא מספיק, אז מה כן?"
"לא רוצה ממך כלום, אחרי הסצינה שעשית לי היום, עדיף שתעזבי
אותי בשקט"
ואז הוא הלך... כמו שהוא תמיד עושה,כאילו הכל נגמר וכלום לא
היה.

אולי התחלתי מאוחר מדי, והכל נראה לכם קצת לא מובן, אז אני
אסביר.
יוני הוא ידיד שלי, מין חבר ילדות כזה, שתמיד נמצא שם כשצריך.
תמיד היה בינינו משהו מיוחד, חברות לא רגילה. עד שהעניינים
התחילו להסתבך, התבגרנו. מגיעים לגיל מסוים שבן ובת לא יכולים
סתם לבלות כל היום ביחד, זה חייב להגיד עליהם משהו. אני ויוני
לא רצינו להתחיל בכל עניין ה"רוצה להיות חבר שלי" אז המשכנו
להתנהג כמו בגיל 7, כשאין עדיין הבדל בין המינים. אבל במשך
השנים זה לא עבד, כי יש הבדל, הבדל עצום. היינו במצב לא מובן
ולא נוח, רצינו להיות ביחד, בשתי הצורות, אבל בלי לשלב ביניהן.
להיות חברים הכי טובים כמו שהיינו תמיד, ולהיות זוג, אבל לא
ביחד, לא לשלב. שני עולמות שונים לכל אחת ממערכות היחסים.
כמובן שזה היה נורא, היינו רבים ומתווכחים כל הזמן , מתי אנחנו
רק חברים ומתי אנחנו זוג. אז החלטנו שדי, אנחנו לא יכולים לדבר
יותר, חייבים מרחק. אז נותק הקשר, וכל אחד בדרכו. אבל זה גם לא
עבד.

"מיכל, הוא מסתכל לכאן" אמרה לי שירה.
"הוא בטח מסתכל עליך..."
"לא, מיכל, הוא רוצה א ו ת ך. אני בטוחה, והוא גם ניגש לפה."
"היי מיכל, מה המצב?"
" היי, הכל בסדר..." אמרתי. כשהרגשתי איך אני מתחילה להסמיק,
ניסיתי לעצור את זה, ושמחתי על זה שאנחנו במועדון חשוך. יניב
היה מהבנים שאסור להתעלם מהם, גברי, עם כתפיים רחבות כאלה,
ועיניים, אוי העיניים האלה, אפשר להעלם בתוכן...
"רוצה לרקוד?" הוא אמר, והרגשתי איך אני מתמוססת בכסא, לא
חשבתי שאני אצליח לעמוד. אבל הרי, אסור לסרב, אז הלכתי איתו.
רקדנו קצת ביחד והוא הזמין אותי לשתות משהו, ישבנו שם ודיברנו
משהו כמו שעתיים, ראיתי שחברות שלי רוצות ללכת, אבל לא רציתי
להפסיק.
"טוב, תקשיב, אני ממש חייבת ללכת, אבל אני אשמח לפגוש אותך
שוב..." אמרתי בתקווה שאני לא עושה מעצמי צחוק.
" אני אשמח גם, רוצה ללכת לים מחר?"
"בטח, תתקשר אליי" ונתתי לו את המספר...
כל הדרך הביתה הייתי עם חיוך מטופש של ילדה בת 6 שהלכה ללונה
גל בפעם הראשונה. העברתי את השיחה שלנו בראש שוב ושוב כאילו זה
סרט, זה באמת היה כמו סרט.
עד שהגעתי הביתה.
בפתח ישב לו יוני, חיכה לי, לא דיברנו כבר חצי שנה, ופתאום הוא
מופיע.
"נהנית עם יניב?" הוא שאל, בקנאות שלא ראיתי בעיניו מימי, ולא
חשבתי שקיים בו דבר כזה.
"כן, הוא נחמד מאוד, חבל שלא הכרת לי אותו קודם" הוא הביט בי
במבט מאשים.
"ככה את, תזכרי!" והלך. הוא תמיד עושה את זה, חייב להגיד את
המלה האחרונה ולא לתת אפשרות לבן אדם להגיב.
אסור לי לבלות עם מי שאני רוצה? אז מה עם הם חברים טובים, אני
צריכה לסרב לכל מי שמכיר אותו גם אם הוא מוצא חן בעיני? הוא
צריך להבין שהוא כבר לא איתי ומותר לי לעשות מה שאני רוצה, אין
לו זכות בכלל להביע דעה על החיים שלי.
אז למה זה כל כך מפריע לי...?
למחרת לא נפגשתי עם יניב אמרתי לו שאני לא מרגישה טוב ושנדחה
את זה, מה שכמובן אומר שזה לא יקרה לעולם. שירה אמרה לי שאני
משוגעת, שאני לא צריכה לחיות על פי מה שיוני מכתיב לי, היא
צודקת אבל אני לא יכולה לעשות את זה, אני לא יכולה לפגוע בו
ככה.
באותו יום קיבלתי טלפון
"זה יוני"
"מה" אמרתי באגרסיביות.
"לא הלכת עם יניב לים היום..."
"שמתי לב"
"אם עשית את זה בגללי אז לא הי--"
"זה לא בגללך, לא הרגשתי טוב. שלא תחשוב שיש לך כזאת השפעה
עלי" אמרתי, למרות שהייתה לו אפילו יותר.
"אני טעיתי, אני לא רוצה שננתק את הקשר"

מה אפשר לעשות כשמישהו אומר לך את זה, ועוד מישהו שאת מעריכה
כל כך, ורוצה, וצריכה, והרשימה ארוכה ארוכה. אז השלמנו,
והחלטנו להיות ביחד, לא כידידים, כזוג. זאת הייתה התקופה הטובה
בחיי, עד היום. הלכנו לים ביחד, עם כמה חברים שלו, הרגילים,
אסף, תומר, אלעד,איתי ויניב. עם יניב לא דיברתי מאז המועדון,
והיה לא נעים לראות אותו, כשאני עם יוני. כשהגענו, יניב הסתכל
עליי במבט לא מבין, הוא לא רגיל שבנות מעדיפות מישהו כמו יוני
עליו. כשיוני הלך לקנות משהו לשתות עם אסף, יניב ניגש אליי
ולחש,"בגללו לא רצית לבוא איתי לים? אבל הוא אפס..."
"לא הוא  לא," התנגדתי בתוקף. "הוא מדהים, אבל הוא לא הסיבה
שלא רציתי לבוא, לא הרגשתי טוב"
"אוי, עשי לי טובה, קודם כל, ברור שהרגשת מצוין, זה תירוץ נדוש
מדי, וחוץ מזה, הוא בהחלט לא מדהים, כולם פה לא סובלים אותו,
והיו מעדיפים שילך מפה ולא יחזור, אבל הוא לא קולט, וחוץ מזה,
הוא עשיר, שזה תמיד טוב..." הוא אמר בחיוך נבזי.
אז כמו שכל אחת הייתה עושה, הבאתי לו סטירה וקמתי, הוא קם אחרי
וניסה לתפוס אותי, אז בעטתי בו, במקום שהכי לא נעים.באותה שניה
הגיעו יוני ואסף, וראו אותי נאבקת ביניב כשכל השאר מסתכלים
בחוסר הבנה. יוני תפס אותי ולקח אותי משם בבושת פנים, ויניב
התפתל שם על הרצפה. טוב מאוד, שיתפתל, מגיע לו. כל הדרך ניסיתי
להסביר לו, אבל הוא לא נתן לי לדבר, אמר לי שנדבר כשנגיע...
"זה נגמר" הוא הפציר בי. באותן פנים נוקשות ולהוטות.

עכשיו אני מנסה לחשוב לאן להמשיך, לעזוב את כל הסיפור, ולשכוח
את מה שקרה, ולשכוח מיוני ויניב? או לנסות להסביר לו, ולהחזיר
את הכל.
הרי ברור, שלעולם לא יהיה טוב בינינו, כי הוא תמיד יתעצבן, או
יכעס, הוא כזה, אבל זה יוני...

לסיפור הזה אין סוף, ולא ברור מה הייתה ההתחלה, מה אומר ומה
אוסיף, מה תרצו שאגיד, שהכל הסתדר? או שהכל התדרדר?
אני אשאיר את זה ככה, ואתן לדמיון שלכם להגיד מה הסוף, ואולי
אתם תגידו אותו לי....