בס"ד

פעם פעם, לפני מלא שנים, חיה לה אישה זקנה ומקומטת שקראו לה
כיפה אדומה (למען האמת, לא ממש ברור מי קרא לה, אם בכלל) על שם
הכיפה האדומה שגידלה על עמוד בחצר.

בוקר בוקר היתה זקנתנו משקה ומטפחת את כיפתה האדומה (האמת היא
שהכיפה כבר דהתה מרוב שנים, כך שהיה קצת קשה לזהות שהיתה פעם
אדומה). לאחר מכן היתה מסירה את הכיפה מהעמוד וחובשת אותה ואז
פוסעת בנינוחות אל היער ויוצאת לצוד זאבים.

באותו בוקר פגשה כיפה אדומה את הציד. היא ידעה שהציד לא מרשה
לצוד זאבים, כי זו עבודה שלו, אבל למרות זאת אמרה לו 'בוקר
טוב'. (היא תמיד אמרה בוקר טוב לכולם)
"הי, סבתא," פנה אליה הצייד בחוסר כבוד, "מה את עושה עם הרובה
הזה? ולמה חבשת את כיפת הצייד המהוללת שלך?" שאל. "אני הולכת
לדוג אוכמניות באגם", ענתה כלאחר יד. "אה", פלט הצייד והתבייש
שלא השכיל להסיק זאת לבד.
"הצעירים הללו כל כך לא מנוסים בציד זאבים"... הרהרה בינה לבין
עצמותיה.
"איך היא לא מתביישת לירות סתם כך באוכמניות חפות מפשע?" שאל
הצייד לפתע, אולם היא כבר לא היתה שם לענות לו.

כיפה אדומה נכנסה למעבה היער והטתה את אוזנה לקלוט את קולות
הזאבים. לפתע שמעה כיפתנו יללת זאבים. היא החלה לרחרח סביב עד
שעלתה על עקבותיו של זאב בוגר. כך התקדמה כשהיא מרחרחת את
האדמה רחרח היטב עד שהגיעה לפתח מאורה.

"יוהו!" קראה כיפה אדומה "מישהו בבית?" שאלה. "מי שם?" נשמע
קול צרוד מתוך המאורה. "קוראים לי כיפה אדומה." אמרה כיפה
אדומה. "באתי במטרה לדוג אוכמניות באגם (ואם כך, זאב יקר, עליך
להבין כי פני לשלום)". "אבל אין לנו אגם בבית (ואם כך, כיפה
דהויה, עליך להבין כי תצטרכי להתחפף)", אמר הזאב. "לא חשוב,
הבאתי איתי אגם." אמרה הזקנה ונכנסה.

לקחו כמה דקות עד שכיפתנו התרגלה לחושך. היא מצמצה בעיניה למשך
מספר רגעים. "הי, סבתא", נשמע לפתע קול זאבי, "מדוע עיניך
ממצמצות כל כך?" "כדי להתרגל לחושך." ענתה סבתא והוסיפה "לא
ראית את תחילת הפסקה?" הזאב ענה במבוכה כי אינו יודע לקרוא.
"ולמה," שאל בלי טיפת טקט, "למה יש לך כיפה מצחיקה כזו?" "אני
תמיד חובשת אותה כשאני יוצאת לציד זאבים." ענתה. "כאילו שאתה
לא יודע". "ולמה," שאל הזאב את השאלה המכריעה, "למה יש לך רובה
ביד?" כיפה אדומה זקפה את קומתה, הביטה בזאב בעינים חודרות
ואמרה: "כדי לצוד אותך..."

השתלשלות העניינים היתה כדלהלן: כיפה אדומה כוונה את הרובה
למטרה כשבדיוק אז נכנס הצייד ובידו מחבת ענקית. כיפה אדומה
התבלבלה לרגע והזאב ניצל את ההזדמנות ובלע את המחבת. הצייד
המרוגז קפץ על כיפה אדומה וטרף אותה. באותו רגע הגיעה נכדתה של
כיפה אדומה, פתחה את בטנו של הזאב וחלצה משם את המחבת. לאחר
מכן דחפה פנימה את הצייד וסגרה את הבטן. היא לקחה את כל החבילה
וזרקה לבאר שעמדה בחצר וחכתה לתורה.
ובכן; המחבת נצלה. סוף טוב הכל טוב (פחות או יותר).