היא לא יכולה לכתוב בגוף ראשון

היא לא יכולה לכתוב בגוף ראשון אז היא כותבת  בגוף שלישי.
וכשיותר קל, אז בגוף שני.  היא חייבת להתרחק.  היא חייבת
לכתוב.  רק לכתוב לכתוב לכתוב לפני שזה נכנס פנימה, לכתוב כדי
להפוך את זה למילים.  לכתוב כדי לא להשתגע, לכתוב כדי לא
לבכות, לבכות כדי לא לאכול, לאכול כדי להראות שאת כבר לא סובלת
ושאת יכולה להיות מאושרת בשלושה שבועות ושכבר לא תקוע לך האגו
באמצע הבטן שעושה לך קשה לנשום.  לכתוב כדי שתשכחי ולחלום כדי
להרגיש שאת שוב פעם איתו והוא אוהב אותך כמו פעם. לחלום כי
מותר לך וזה לא נקרא לרחם על עצמך.  את פשוט לא יכולה יותר
להתגעגע וזה כבר לא יהיה כמו ש, נו האינטימיות שהייתה, את
יודעת את זה.  

את בוחרת זכרונות כמו בסרט יפאני, בוחרת זיכרון שיישאר אתך
בגלגול הבא.  לוקחת את כל המבטים הקטנים ואת היד שלו על השיער
שלך בכיכר כשהוא אמר לך שהוא מפחד להיות אובססיבי.  היא חושבת
על כל החום שהיא נשמה עליו ואתה אומר לה שאתה לא אוהב אותה
יותר. והוא אמר לך שהוא לא אוהב אותך, מהבטן הוא מתכוון.  אז
היא רוצה לקחת הכל בחזרה כי היא מרגישה שרימית אותה.  כי אמרת
שאתה אוהב ושיקרת.  כי כל מה שהיה לה היא נתנה והוא אומר לה:
"את נוקמת בי, את מחפשת נקמה".    

לפעמים זה לא ברור לה איזה כאב יותר חד, כשאת מרגישה גוש בציצי
או זה שהוא לא אוהב אותך יותר.  כי גם ליהיא חברה שלך לא אכלה
שבוע.  אבל היא פחדה למות ואת פוחדת להמשיך.  ועכשיו היא גם
חושבת אם ללכת לרופא זה יותר מפחיד מאשר לראות אותו ברחוב.
אבל בערב יש סרט אמריקאי בטלוויזיה ואת כבר ראית אותו ואת לא
זוכרת שהכושי אומר: "אתה יודע מה אומרים, שעדיף לאהוב ככה פעם
אחת מאשר לא לאהוב בכלל" ואיש השני מחייך בקצה הפה ואומר לו-
"תנסה".    

היא חשבה שהיא בהריון, את יודעת שהיא הייתה שמה את הקסדה של
הטוסטוס שלו מתחת לחולצה כשהם היו עולים במדרגות לדירה שלו
והוא שאל אותה אם היא הייתה רוצה ילד?! פעם ראשונה שהוא שאל
בלי להיבהל והיא הפכה את זה לבדיחה.  בלילה אחד היא אמרה לו
שהיא מאושרת.  אחר-כך היא עבדה עם איזה במאי והוא אמר
שכשאומרים את זה יודעים שזה עוד מעט ייגמר.  והיא ידעה.  היא
ידעה גם שהוא צודק וגם שהרגע הזה היה הסוף.  היא חשבה על המשפט
ההוא כל החזרה והשחקנית כל הזמן אמרה : "לא אומרים משפטים
כאלה.  אף אחד לא אומר משפט כזה".  אבל היא אמרה.  והיא בכלל
לא הייתה שחקנית טובה היא הייתה עוד תלמידה.

היא רצתה להגיד לך שתבדקי מה איתו כי הוא גר קרוב לאיפה שקנית
שמלה ואולי תראי אותו עם מישהי ואולי תראי אותו כותב את השם
שלה מליון פעם על אבן ברחוב.  ואת רק אמרת שהכרת את המוכר והוא
אמר לך שזה עניין של קילו, השמלה.  וצחקתן כי אולי זה גם אצלך
עניין של קילו והוא יחזור אלייך עוד מעט כי הורדת כבר שלושה.

ואז התקשרת ומישהו אמר לך שהוא פגש אותו אתמול.  ואת רצית
לדעת הכל, רצית לדעת שהוא שבור ושהוא מתעניין בך.  והאיש מהצד
השני של הטלפון אמר שאין לו זמן.  ואת חשבת שהוא מתחמק, או
מסתיר. ואז היא התחילה לדמיין שהוא בא לשם עם איזו בחורה,
ולבכות ולחשוב שאת מסכנה  ולהציף את עצמך בכוונה. אבל באמת לא
היה זמן.  לא היה לאיש הזה זמן לדבר איתך.  ואחר-כך הוא אמר
שהוא לא יגיד לה מעכשיו אם הוא יראה אותו, לא במצבה הוא
מתכוון.  

היא יודעת שהיא יכולה לכתוב בגוף ראשון אבל היא מפחדת להתחיל.
היא רוצה להסתכל על התמונות שלה איתו ולהכאיב לעצמה כדי לא
להרדם.  היא מראה את התמונות לכל מי שחזר מדרום אמריקה או
מהמזרח וגם היא אומרת שהיא נוסעת לטיול.  ואז אומרים לה שהוא
לא היה כל-כך יפה כמו שהיא חושבת, והיא פתאום מרגישה יותר טוב
עם עצמה.  לפעמים כשהיא הולכת לפאב היא נזכרת איך היא נישקה
אותו בפעם הראשונה.  היא רוצה לעשות את זה נכון, אבל בלילה היא
משתכרת ומתקשרת למישהו שהיא רצתה פעם ונכנסת למיטה שלו כדי לא
להישאר שוב פעם לבד.

היא יודעת עכשיו למה הוא התכוון כשהוא אמר שהוא מתפשר.  היא
יודעת שהוא שיקר לעצמו כדי להיות איתה.  אבל היא עדיין לא
מבינה איך זה קרה לה שהיא האמינה לו.  כי אז היא חשבה שהוא סתם
מבולבל ושזה בא לו בזמן לא טוב וכל מה שכולם אמרו לה כל הזמן
כדי להשתיק אותה.  ולפעמים היא בכל זאת חושבת שהוא לא ימצא
לעצמו אהבה כי הוא לא אוהב את עצמו והיא מקווה שהוא יהיה בודד
ויבקש לחזור אליה והיא תגיד לו שהיא כבר לא יכולה.  אבל היא
יודעת שאפילו עוד שנתיים היא תוכל.  לא, את לא מחכה לו, אבל את
עדיין לא חושבת שתמצאי מישהו כמוהו אף פעם.  את לא חושבת שאת
יכולה עוד פעם לאהוב ככה.  ואת יודעת שתמיד כולם חושבים ככה
אחרי פרידה.