היא יושבת ובוהה ומיד חוזרת למסלול חייה העמום.
מדפיסה מכתב רשמי, מכינה קפה לבוס ומתעלמת כדרך אגב מהערה
מגונה מכוון שולחן ההנהלה.
ממהרת בחזרה לשולחן שלה, לפינה שלה, לחיק ידיה שלה.
מנסה לקבור עצמה בתוך ציפוי הפורמייקה אך נכשלת שוב, כמו תמיד,
בהכל.
מעלה ראש ועוברת לבהות במסך התכלכל.
כעת הסיגריה צריכה לסבול; מוצצת אותה עד לפילטר ולא מפסיקה
עד שנשנק.
- מעניין.
חשבה לעצמה במעט היכולת שעוד נותרה לה. אם בכלל.
השמיים נראים כל כך יציבים מהקומה ה19 עד שריחוף נראה כדבר של
מה בכך.
- הנמלים הקטנות למטה לא צריכות להפריע לי.
תהתה אל המבט המזוגג שנשקף מהזגוגית.
- אולי...ואולי לא...
נראה היה כי חזרה אל קו מחשבותיה הרגיל(שלא לומר נורמלי).
- ואולי כן.....ואולי לא....
-...ואולי כן.
הסיטה את הזגוגית מדרכה והתיישבה לה על אדן החלון המתכתית.
הברזל הקר החל צורב מבעד לגרביונים הסינתטיים, אך היא בשלה,
מנסה להסתיר את הכאב בתוך מבע פניה האטום. רוח הפרצים חובטת
בפניה, פורעת את שיערה, קוראת לה להצטרף אליה ולברוח. מהכל.
הושיטה רגל אחת לאוויר, בעקבותיה הגיעה גם רגל ארוכה שניה,
וכולה כבר רק שמיים וארץ.
לא למעלה -לא למטה, פשוט נמצאת שם, מהרהרת.
התגלגלה לה למעלה והחלה בוהה בעננים.
- "אני מתגעגעת אליכם", לחשה ונגבה דמעה.
נדמה היה לה שהם שומעים אותה.
ואולי לא.... |