היו הייתה ילדה ושמה סיגלית.
סיגלית הייתה ילדה חמודה אך סובלת. ילדה מבוגרת בת שתיים עשרה
ומספר ימים. את יום הולדתה סיגלית לא חגגה כי סוגיות חייה מנעו
ממנה את האושר שבילדות, החדווה שבהתבגרות והיכולת לראות את
העתיד בחיוב...
היו לילדתנו שתי בעיות עיקריות: האחת, היא ההפרעה שנוצרה אצלה
עקב מות אימה כשסיגלית הייתה ילדה קטנה. אימא של סיגלית נדרסה
ע"י רכבת בתחנה שבין בנימינה לעתלית. הסיפור הוא שכשהרכבת עצרה
בתחנת בנימינה, אימא של סיגלית ירדה מהרכבת והלכה לשירותים.
כשחזרה, מספר שניות לפני שהרכבת עמדה לנסוע, אביה של סיגלית
ניסה לעזור לה לעלות, אולם היה מגושם ובטעות דחף את האישה
האומללה לתוך פסי הרכבת...השאר כאמור, הוא היסטוריה ...ואם
תחפשו היטב ותהיו ילדים טובים, אולי תצליחו לימצא שרידים של
אימא של סיגלית בפסים...
נכון שהאובדן היה קשה ביותר עבור סיגלית, אולם חברים, זו לא
הייתה הבעיה העיקרית של ידידתנו הקטנה. בעייתה העיקרית, סוגיית
חייה נובעת מאז...מאותה התקופה כשהיא הייתה ילדה קטנה בגן
הילדים. הילדים היו מציקים לה וקוראים לה בקול: "סיגלית,
סיגלית - זה לא עסק!!!" עוד לפני כן סיגלית הייתה מתוסכלת מהשם
הביזארי שלה וההצקות רק החמירו את הרגשתה.
נפשה הקטנה עמדה להתמוטט. הקושי שבלשאת שם שכזה אינו קושי של
מה בכך...סיגלית נהייתה ילדה מבוגרת, עם אבא אכול רגשות אשמה,
אימא מתה והשם...השם הזה...
באחד מימות הסתיו, יום ערפילי במיוחד, סיגלית הרגישה שהגיעו
מים עד נפש והחליטה לעשות מעשה. היא קמה משינת הצוהריים הקבועה
שלה, החביאה את נעלי הבית של אביה כדי שלא יוכל לקום מהמיטה
וכך לא יוכל לחפש אחריה ויצאה החוצה, אל היער... הערפל הכבד
הכביד על ראייתה ועל נשימתה באופן שגרם לה אושר מסוים. כך היא
הלכה בשביל העפר ונפלה לפרקים כי לא הייתה מסוגלת לראות את
הדרך בבירור. כשהייתה קמה מהנפילה, הרגישה שאינה מצליחה לנשום.
אך סיגלית הגיבורה המשיכה בדרך. חבולה וללא נשימה...
כעבור שלוש שעות ועשרים ושלוש דקות של הליכה מאומצת היא מצאה
עצמה עומדת בפני תהום. לא היה מקום למחשבה. דעתה הייתה נחושה
לתת לעצמה ליפול על מר גורלה ושמה הנורא... אבל אז, רגע לפני
הסוף, כשהיא בין חיים למוות, ברגע נדיר של ריכוז, סיגלית
הרגישה מגע בכתפה השמאלית. הדבר הבהיל אותה מאוד והיא מעדה
ונפלה אל התהום...
סוף עצוב לסיגלית יקירתנו שברגעיה האחרונים הדבר קרה בטעות,
מתוך בהלה...
אותו יצור שנגע בכתפה השמאלית היה כלבה, ריקרדו, שגם הוא לא
זכה בשם ערב לאוזן. לכן, ריקרדו הכלב הבין לכאבה ושמח כעת שעזר
לגאול אותה מייסוריה. לקראת הזריחה היא ילל יללת זאבים ארוכה
וחורקת לכבוד ידידתנו המבוגרת.
כך היה וכך תם ונשלם סיפורה העצוב של סיגלית. הילדה המבוגרת בת
השתיים עשרה ומספר ימים, אשר לה אימא מתה, אב טיפש ושם מכוער,
אותה נזכור כל אימת שכלבים ייללו בעת הזריחה, תהומות יפערו לעת
ערב וכולנו נוכל לומר בקול גדול : סיגלית, סיגלית - זה לא
עסק! |
