עיניה שוטטו לעבר הבתים הגבוהים, מעברו השני של הכביש. בסך הכל
שלושה חודשים עברו מאז הגיעה לכאן, שלושה חודשים קצרים (למרות
שלה הם נראו כנצח, חייכה לעצמה). היא מיקדה את מבטה לכיוון
הבנין הלבן ביותר, הגבוה ביותר, והיפה ביותר, בשורת הבתים,
שבשדרה החמישית, שמול הפארק. היא טיפסה בעיניה לקומת הגג
והתמקדה במרפסת השמש הגדולה, מרפסת השמש שלה, דירת הגג שלה,
הבית שלה, הייתכן? האם זה נכון, או שהיא חולמת? האם כל זה באמת
שלה?

שלושה חודשים, עברו מאז עזבה את חייה בארץ ועברה לגור בניו
יורק, היא!! מי היה מאמין, בטח שלא היא, וגם לא מי שמכיר אותה.
בסך הכל שלושה חודשים עברו מאז נחתה בניוארק ונפגשה שוב עם
בני, אהבת חייה, (האומנם?) לאחר נתק של כמעט שנה. בני והיא
הכירו בשנה השלישית בבית הספר למשחק בארץ, האמת שהם כבר הכירו
האחד את השניה כמעט שלוש שנים, הם היו ידידים טובים, וחברים
לאותה קבוצת לימוד, אך רק לקראת סוף השנה השלישית, הם גילו
האחד את השניה והתאהבו עד מעל לראש, הם היו בלתי נפרדים, בילו
כל רגע, דקה ושניה ביחד, בבית הספר ומחוצה לו, חתונה ביניהם
היתה הדבר הטבעי הבא.

הכל השתנה כשבני החליט, שהם צריכים לנסוע לארה"ב ולנסות את
מזלם, או כדבריו, "אף אחד לא יכול להצליח בארץ בתחום המשחק, מה
אני אהיה שחקן פרסומות בערוץ שתיים? אני רוצה להצליח ולהצליח
בגדול, והמקום היחיד לעשות זאת זה באמריקה". אמר ועשה, שבוע
לאחר מכן, בני כבר היה ארוז ומוכן לתזוזה, היא לא יכלה להצטרף
אליו, איך היא יכולה להשאיר ככה את הכל מאחוריה, ולעזוב, ככה
סתם פתאום, בלי הודעה מוקדמת, בלי תכנון מעשי של לפחות
שנה/שנתיים, בלי לדעת לאן, איך, למה וכמה, לא, לא היא, לא
עכשיו, וחוץ מזה היא היתה בטוחה שמקסימום חודש, לא יותר ובני
בחזרה בארץ עם הזנב מקופל בין הרגליים ותחינה בלב שיקבלו אותו
לפרסומות בערוץ השני (ולעניות דעתה גם לערוץ הראשון).

שנה חלפה עברה לה, היא ובני שוחחו בטלפון כמעט כל יום, הוא אהב
את החיים בניו יורק, הוא נרשם לסטודיו למשחק, שיחק בתאטרון
באופ-ברודווי, הכיר אנשים מעניינים, עשה דברים משונים, בקיצור
לא היה שמץ של רמיזה בדבריו שהעיד על כוונתו עכשיו או בעתיד
לחזור לארץ הקודש. בכל שיחה שלהם בני ביקש ממנה להצטרף אליו,
"מה הכי גרוע שיכול להיות, מקסימום לא מוצא חן בענייך את
חוזרת, מקסימום עשית טיול, תקראי לזה חוויה". שנה שלמה לקח לו,
אך לבסוף הוא הצליח, ובתום השנה הראשונה לנסיעתו היא קנתה
כרטיס טיסה והצטרפה אליו לניו יורק.

בשלושת הימים הראשונים לבואה הם לא עזבו את חדר השינה שלו, הם
רצו להספיק ולהשלים את החסר. לאחר שלושה ימים, כשהחלו להרגיש
רעב, צמא ורצון לראות יותר מאשר גופות ערומים, בני לקח אותה
למסעדה האהובה עליו במנהטן, שבה יושבים רוצי להיות השחקנים
בניו יורק, בתקווה שיום יבוא ומפיק על יכנס להזמין המבורגר
עסיסי ויגלה אותם. למחרת בני לקח אותה לסטודיו למשחק, היא
נרשמה גם כן, קיבלה תפקיד קטן בהצגה לצידו של בני, ולחבר'ה
אותם פגשה יום קודם במסעדה והיא היתה בטוחה, כי חייה לא יכולים
להיות טובים יותר.

אכן כן, כך היה, או לפחות בחודשיים הראשונים כך היה, היא נהנתה
מכל רגע, תפקידה בהצגה הלך ותפח, עד אשר הגיעה לתפקיד הראשי,
השחקנים אהבו אותה, הבמאי אהב אותה, הקהל אהב אותה, הביקורות
אהבו אותה, נראה היה שהיא בהחלט במקום הנכון וצועדת לכיוון
המקום העוד יותר נכון בשבילה. אך לה הכי חשוב היה, שבני אהב
אותה, למרות כל ההצלחות החדשות בחייה, בני עדין נשאר אהבת חייה
האמיתית, היא הרגישה כי היא חייבת לו הכל, ובלעדיו חייה אינם
שווים לכלום. האמת היא, שגם בני עדין אהב אותה מאוד, הם עדין
היו זוג משמים, עדין היו בלתי נפרדים, הבעיה היחידה היתה,
שכאשר הם כן נפרדו (לעיתים רחוקות אמנם), בני היה בלתי נפרד
מבחורות אחרות, או כדבריו "אני בסך הכל משתעשע".

קשה להגיד, שהיא לא ידעה על כך, קל יותר לומר, שהיא לא רצתה
לדעת על כך, אבל יום בהיר אחד, זה נפל עליה כבלוק לבנים, והיא
היתה חייבת לפתוח את העיניים, היא נכנסה לדירתם, מוקדם מהצפוי,
עקב ביטול של חזרה, והיא מצאה את בני במיטתם עם שחקנית מחליפה.
בני אמנם ניסה לשכנע אותה כי הוא בסך הכל השתעשע, אך היא ארזה
את מעט בגדיה, ועזבה את הדירה.

היא נכנסה לתחתית, ונסעה. בחורה צעירה, עם מזוודה אחת, והמון
דמעות על לחייה. לאחר כמחצית השעה היא יצאה לרחוב, ומצאה את
עצמה ב79- והחמישית ממש מול הסנטרל פארק, היא נכנסה אל הפארק,
ושוטטה לה בפנים. היום היה יום ראשון, בתחילת האביב, הפארק המה
אדם, חיות ועוד, היא לא ראתה כלום, ולא התייחסה לאף אחד. היא
טיילה לה שעות בתוך הפארק, כאשר המחשבות מתרוצצות בתוך מוחה
וקודחות חור ענק בגולגולתה. לאחר מספר שעות, היא הרגישה עייפה,
והתיישבה לנוח, הספסל היחידי שהיה בו מקום, היה הספסל שמול
האגם הגדול שבפארק, היא התיישבה עליו, הניחה את מזוודתה לידה
ובהתה באגם. האגם היה מלא בסירות מכניות קטנות, הנשלטות על ידי
שלטים רחוקים. היא התמקדה בסירה בינונית הצבועה בצבעים עזים,
ושטה איתה על גבי האגם. היא נעמדה וניגשה לעבר האגם, להביט טוב
יותר בסירה, שמשום מה משכה את תשומת ליבה, ולא הרפתה, היא בהתה
בסירה ושטה עימה על פני האגם כולו, מרגישה איך, ליבה מאבד
משקל, ריאותיה נפתחות לאוויר הצלול שבפארק, ומוחה מתרוקן מכל
המחשבות, רק הסירה הצבעונית והיא, היו בעולמה הקטן באותו הרגע,
והיא נתנה לסירה להשיט אותה אל מקומות רחוקים מאוד, שלווים
מאוד, ונטולי דאגות מאוד.

מייקל שם לב אליה, ברגע בו היא נכנסה לשטח האגם, וחיפשה מקום
לשבת, הוא השיט את סירתו מספר שעות ועמד לעזוב, אך ברגע, שהוא
ראה אותה, הוא הרגיש איך ליבו מתכווץ ומחסיר פעימות כאחד. הוא
הכיר אותה, ליתר דיוק, הם לא ממש הכירו, אך הוא ראה אותה מספר
פעמים, על הבמה בהצגה. עוד בערב הראשון, הוא התאהב בה עד מעל
הראש, ולאחר שהוא ראה את ההצגה עוד מספר רב של פעמים, הוא היה
בטוח, שהיא, היא אשת חייו. חבריו אמרו לו שיש לה חבר ושאין לו
סיכוי איתה, אך למייקל לא היה אכפת, הוא רצה אותה והוא החליט,
שהוא ישיג אותה, ויהי מה.

המצחיק הוא, שמייקל התכוון לארוז את סירתו ולחזור לדירתו, כדי
להספיק ולהתכונן לצאת לראות את ההצגה, בפעם המי יודע כמה.
הערב, הוא החליט הולך להיות הערב, שבו הוא סוף סוף יפנה אליה,
ויזמין אותה לצאת איתו, או משהו כזה, והנה החיים שוב מחייכים
אליו, ואהבת חייו יושבת לה על שפת האגם ובוהה בלא אחרת מאשר
בסירתו שלו. מייקל לקח נשימה ארוכה, ועשה דרכו לכיוונה. היא
הרימה את ראשה לכיוונו, וחייכה אליו. הוא נמס, והתיישב לידה.

רק כאשר גון עיניה נעשה לבלתי ברור, מייקל שם לב כי השמש עומדת
לשקוע, וכי הפארק מרוקן כמעט לגמרי, רק הסירה שלו עוד משייטת
לה, לבדה על פני המים. היא התרוממה ממקומה, לקחה את מזוודתה
בידה, והודתה לו על אחר צהרים מדהים. האמת היא שהיא לא ממש
ידעה מה היא עומדת לעשות, היתה לה מזוודה אחת עם מעט בגדים,
80$ בכיסה וזהו. את הדירה היא עזבה, את ההצגה היא עזבה (הם בטח
כבר הבינו, שהיא לא מגיעה), היא לא ידעה לאן ללכת, או מה לעשות
עם עצמה. היא לא חיכתה לתגובתו של מייקל, לפתע היא מצאה עצמה
שוב, בעולם האמיתי, עם הבעיות האמיתיות שלה, ולכן היא פשוט
מאוד הסתובבה לאחור והחלה ללכת. מייקל חטף את סירתו מהמים, ורץ
אחריה, לו לא היתה כל כוונה לתת לה ללכת, הוא היה מאוהב.

בארוחת הערב, היא סיפרה לו את הכל, אבל הכל, על הכל, וגם הוא
סיפר לה את הכל. היא הרגישה איך בני עוזב אט אט את ליבה, ומפנה
מקום, לבחור המקסים, בעל עיניי התכלת, וחיוך הזהב. לאחר ארוחת
הערב הם הלכו לדירתו, היא קיבלה את החדר הפנוי, והתגוררה עימו
חודש ימים. האמת היא שבחדר הפנוי היא התגוררה רק כשבוע, לאחר
מכן היא עברה לחלוק עימו את מיטתו, ולאחר שלושה שבועות, הם
התחתנו.

בעוד עינייה משוטטות על הבנין הלבן ביותר, הגבוה ביותר והיפה
ביותר בשורת הבתים, שבשדרה החמישית, שמול הפארק, וידיה מלטפות
באהבה את בטנה, אותה בטן אשר הולכת ותופחת מפרי אהבתם, היא
ידעה, שהיא לא חולמת. היא התרוממה ממקומה והלכה אל ביתה.