באחד מימי האביב החמימים, מצאתי את עצמי ב-פ' ליד הנהר, מתעורר
מחלום בצעקה גדולה. פ' היתה עיר, כמו כל הערים, עם בתי קפה,
חתולים, נהר, כנסיות, וגנים ציבוריים, עיר שמקובל לדבר עליה,
מן עיר עם יחסי ציבור שכזאת, שכמו דולפינים או תינוקות או סתם
ממרח שוקולד נוסטלגי, חייבים לאהוב; עיר שלא מעלה בגוף המבקר
בה יותר מדי שאלות, לפחות לא שאלות, החורגות מגבול המקובל בקרב
מטיילי ערים.
השמש, שקרניה הארוכות נשברו במימי הנהר וחיממו את פרצופי, העלו
במוחי שיר קטן, שמשום מה מעט ריגש אותי. זה נשמע בערך  כך:
השמש הכתה על הנהר הרחב
ונתנה לו גוון ארגמן מסקרן.
קרניה חדרו לעיני שנהיו
אדומות וצורבות גם כן.
השיר העביר בי צמרמורת קלה, אולי בגלל שביטא בכנות רבה כל כך
את המצב המוזר שבו הייתי, וכשדקלמתי לי אותו בלב, דמעה קטנה
בעיני גרמה לי לצריבה. דמיינתי את הדמעה אדומה כמו הנהר. המצב
גרם לי להרגיש קצת אבוד, אז נכנסתי לבית קפה קטן. מלצרית נגשה,
נעמדה מולי, ותקעה בי מבט אנטיפטי, אך פרקטי שיכול לחסוך ממנה
את הצורך לשאול, מה תרצה? שלא לדבר על שלום אדוני. הזמנתי
אספרסו קצר ולגמתי אותו באיטיות. עקבתי אחרי התחושה של הקפה,
הריח המשכר, הופך לחמימות עדינה על השפתיים היבשות ברגע
הלגימה. בקצה הלשון, ניתן כבר להבחין במרירות חוצפנית שמתפשטת
מיד לחמצמצות בחלקה האחורי. הגרון נכנס לכוננות, ומקבל את
הנוזל החם שמחליק בעדינות אל הקיבה ומחמם את החזה, דווקא מחלקו
הפנימי לשם שינוי. נזכרתי במגעה הרך של דפנה, איך אצבעותיה
העדינות נשזרות בשערות החזה שלי, לוחצות בעדינות על הצלעות.
היא חיבקה אותי, והניחה את ראשה על חזי. "אני רוצה להכנס", היא
אמרה, "אתה בטח יפה גם מבפנים". חייכתי לעצמי והתבסמתי באהבתה
חסרת הגבולות, ועל רצונה העמוק להכנס לתוכי. אבל, הנה אני כאן,
לבד ב-פ' ליד הנהר. דפנה איננה, והקפה האיטלקי, בלגימה קצרה
מממש את חלומה האוהב, חודר לגופי, ומשאיר את חותמו העגמומי.
הקפה החזק עורר אותי, והעלה בי חשק לטייל קצת. כשיצאתי מבית
הקפה נכנסתי לסירת התיירים הראשונה שראיתי. זו היתה סירה לבנה
גדולה, בעלת שתי קומות מרוצפות בספסלי ישיבה. המנוע כבר דלק
ותקתק, וריח הדיזל השרוף נדף ממנו ופיזר ענן אדים לכל עבר.
צעדתי על הגשר הקטן מהרציף לסירה. בכניסה עמד מדריך ותיק עם
כובע מצחיה לבן, שזיפי זקנו האפורים מתחבאים בין הקמטים העבים
של עורו. על המזח האחורי עמד ילד שמן עם חולצת פסים כחול לבן,
וזרק פיסות של לחם לדגים. פיסה לדג, חתיכה לפיו וחוזר חלילה.
התיישבתי מאחור, צמוד למרפקיו המרופדים. הקברניט האיץ את המנוע
הישן, בפעם האלף. נזכרתי בסבתי הזקנה והבודדה, שאינה נרדמת ללא
רעש תקתוק השעון המונוטוני. תיק-תק-תיק, עדר כבשים אנלוגי
שמרדים אותם ונותן לה בטחון, שהכל בא על מקומו. השמש היכתה על
פרצופי, וצרבה את קפלי צווארו של השמנמן והמדריך המיומן, התחיל
לדבר: כאן נבנה בניין הפרלמנט הראשון; כאן כתב איזה כוכב רוק
את שיר אהבתו; כאן התאבדה איזו רוזנת, בקפיצה מן הגשר. דמיינתי
בעיני רוחי את הרוזנת המסכנה, אהבה נכזבת בליבה, קופצת למימי
הנהר הקפואים ונשימתה נעצרת.
כשהגענו למרכז הנהר, שמענו פתאום חריקה מוזרה. מנוע הדיזל דמם
ללא אזהרה מוקדמת וללא הכנה, לראשונה מזה שלושים שנות קיומו.
הקברניט הנבוך ירד במהירות מגשר הסירה, דורך עם עקביו על קצות
מדרגות הברזל ומשעין את גופו הצנום על המעקה הבוהק. הוא פתח את
מכסה העץ המסתיר את המנוע ופיזר את עשן השחור. לאחר התייעצות
קלה עם המדריך, הם פנו אל קהל קורבנותיהם ואמרו: "לאור תקלה
בלתי צפויה במנוע, עלינו להפסיק את הסיור. בעוד כחצי שעה, תגיע
סירה נוספת ותאסוף אתכם אל החוף, אנחנו מתנצלים על אי הנוחות
ועוגמת הנפש, ומעמידים לרשותכם סיור אחר בכל יום שתחפצו במשך
עונת התירות, שמתסיימת להזכירכם, בשבוע הבא."
בעוד המדריך נואם את נאום ההתנצלות, צפיתי בסירת דייגים קטנה
המתקרבת לאיטה לירכתיים. על הסירה ישב דייג זקן, עם סיגריה
כמעט גמורה תלויה על זוית פיו. אחת מעיניו היתה מצומצת, על מנת
להפחית את הצריבה של ענן העשן. ניגשתי לירכתיים וצעקתי לו:
"היי, עד החוף בבקשה, נתקעתי כאן, אשלם לך כמה שתרצה". הוא
הנהן בראשו. תפסתי את חבל הגרירה של הסירה וירדתי כמו על גב
מצוק לתוך סירת הדייגים.
התיישבתי לאט ופלטתי: בוא ניסע. ובעודי מנסה להתמקם בנוחות,
הילד השמן, כשפרוסת הלחם הספוגית תקועה בין שיניו, תפס גם הוא
את החבל וניסה לרדת. אך באמצע הדרך, נקרע החבל הישן, והילד נפל
כמו כדור אל חרטום סירתינו הקטנה. מסת גופו הרכה-קשה הפכה את
סירת הדייגים עלינו אל מימי הנהר הקרירים ועליהם את רשת
הדייגים הצפופה שגרמה לנו להסתבך ולשקוע לקרקעית.  
פעם חלמתי בלילה, שאני שוחה בים לעבר יאכטה חלומית. בעודי
שוחה, דמיינתי שעל הסיפון עומדת דפנה. השיער הגלי הבהיר שלה
פזור. כמו קרני שמש חמות המאירות את הבוקר, תלתליה מאירים את
הסיפון. ככל שהתקרבתי, ליבי דפק חזק יותר ונשימותי קצרו מנשום.
דפנה עמדה על הסיפון, שפתיה הסגורות בלטו מעט. היא היתה חושנית
ועצובה, נסוכה בכאב שכזה, שהתפשט בתוכה כאילו היה קפה מריר,
המחליק לתוך גופה הריחני. ככל שהתקרבתי לסיפון, האניה התרחקה,
ודפנה נעשתה קטנה יותר. עכשיו, שאני צולל במימי הנהר העכורים
של פ', שוב עולה בי החלום ההוא, ודמותה של דפנה עולה בעיני
כאילו היא נמצאת מטרים ספורים ממני, שואבת אותי בכח העצב
העצום. נוסכת את גופי בנוזל הכאב ההוא, שאין לו גבולות.
בקרקעית הנהר, שמתי לב, שאינני נושם יותר, ושדפנה איננה.
מי שהתנסה בחווית כמעט-מוות, מתאר את האושר הגדול שהציף אותו
ואת מנהרת האור האינסופית ששחה בתוכה. בדרמתיות מיסטית, הוא
יתאר כיצד כל חייו חלפו בפניו. איך הצליח להפרד מכל יקיריו
ואפילו מעצמו בשלבי החיים השונים.  למי שנבעת מהמות, כמותי,
תיאורים אלו, היו תמיד סוג של נחמה. אמונה, שהרגע האחרון אינו
נורא כל כך; אפילו מהנה במידה מסויימת. הצלילה בנהר של פ'
והחלום, אם כך, היוו אכזבה גדולה בשבילי ברגע מותי. ציפיתי
לאושר גדול יותר, להזדמנות האחרונה להפרד ולסלוח. אבל הקרקע
הבוצית של הנהר, לא היתה סלחנית ומימיו הקרירים לא שימשו
כעריסה לתינוק שהייתי. סובבתי את ראשי וראיתי את הילד השמן ואת
הדייג, שהלחם והסיגריה עוד בפיהם. הדייג ניגש אלי ואמר:"ברוך
הבא, אנחנו מתנצלים על אי הנוחות". "איפה אני?" שאלתי. הוא צחק
בחביבות. הילד השמן התקרב ואמר:"אנחנו מחכים להוראות שלך",
ונגס בפרוסת הלחם הרטובה. "איפה דפנה?" שאלתי. הזקן שוב צחק
בחביבות. "תפסיקו, תפסיקו", צעקתי, ודמעות חנקו את גרוני,
"מדוע אתם מתעללים בי? אני כל כך מתגעגע". פרצתי בבכי קורע לב.
"דפנה" צעקתי, "למה הלכת?". נזכרתי ברופא שיצא מחדר הטרואמה
וניגש אלי. "איבדנו אותה, היא הגיעה מאוחר מדי, אני מצטער".
"לא" בכיתי, "לא". הילד השמן ניגש אלי וחיבק אותי, שתק וחיבק,
כמו בובה של פיל שיותר גדולה ממנו. הדייג עמד מולי ואמר: "אתה
לא מבין? היא עשתה את זה בשבילך, זאת היתה הדרך היחידה שלה
להכנס". בכיתי, והדמעות המליחו את המים שמסביבי. הילד הוציא
מראה גדולה והציב אותה מול פרצופי. הסתכלתי ולא האמנתי. דפנה
הביטה בי, גלי שיערה המתוקים והכתומים, מאירים את המרחב. שפתיה
בולטות מעט, ועל פרצופה נסוך חיוך עדין שמתפשט לכל גופה, כאילו
היה אותה כוס קפה מרירה-מתוקה. לא יכלתי להסתכל יותר. הזקן
והילד החזיקו את שיער התלתלים של דפנה, בזמן שהיקאתי וצעקתי
צעקה מרה, כל כך חזקה, וחדה, שהעירה אותי מחלום, שוכב על ספסל
ביום אביב ליד הנהר של פ' ומרגיש קצת אבוד.