בלילה שלפני הבחירות הוא לא הצליח להירדם. הרדיו שידר שירים
עבריים, כוסות קפה רבות נמזגו, סיגריות הוצתו.

"בשביל מה הייתי צריך את זה", סינן המועמד בלחש.
יוחנן, יוחנן, שקט, איך אתה מדבר, ההצלחה שלך מובטחת.
"היה לי בית, היה לי עסק משגשג, היתה לי משפחה נהדרת, היו לי
זיונים מהצד, הכל היה יפה".

יוחנן, אתה נמצא עכשיו ברגע של משבר, זה קורה לכולנו, מחר בערב
נפתח ביחד את הטלויזיה, נשב על אבטיח ונשמע את התוצאות, אתה בן
אדם, לכל אחד יש נפילות רגעיות, אבל אתה קורצת מחומר של
מנהיגים, אתה לא האיש שיכנע במצבי לחץ, הילדות שלך, השירות
הצבאי, הלימודים באוניברסיטה, ההכנות הקפדניות, אתה לא יכול
לשכוח את הכל עכשיו ולשבור את הכלים.
"רוצה לשמוע משהו גרשון? לפעמים, בדרך כלל בימי שלישי, הייתי
אפילו מאושר ועכשיו כל העניין המטריד והמעיק הזה - אני רוצה
לפרוש, גרשון,
לפרוש לפני שיהיה מאוחר".

אתה לא יכול להרשות את זה לעצמך יוחנן, לא לעצמך ולא לאלפי
הבוחרים שילכו מחר לקלפי ויניחו את הפתק עם שמך בתוך מעטפה
שאותה ישלשלו לתיבה אטומה בעלת חריץ בצידה העליון, הם אוהבים
אותך, אתה זוכר את הסקר האחרון? והכתבות בעיתונים? והעצרת מול
בית יד לבנים? ילדים עמדו בתור כדי ללחוץ לך את הידיים, וחוץ
מזה האוירה והשלטים. איזה סיסמאות, איזו אהבה, איזה פירגון,
כבר עשרים שנה אני במפלגה וכזאת שמחת חיים עוד לא ראיתי.

"אסנת לא מדברת איתי יותר".

אסנת? מי זאת לעזאזל אסנת? על מה אתה מדבר? אתה מקשיב לעצמך?
אסנת זה מה שחשוב עכשיו, אתה הרי יודע שמחר היא תלך איתך
לקלפי, תחבק אותך, אולי אפילו תגניב נשיקה קטנה אם צלמי
העיתונות יתעקשו, היא בסדר, היא באמת בסדר, מתאימה לתפקיד כמו
כפפה לכף היד, היא תנהל אירגוני מתנדבים, אתה תראה יוחנן היא
עוד תודה לך על ההחלטה לרוץ. אוסנת לא טיפשה, עשתה תואר ראשון
בהצטינות, וחוץ מזה שלא לדבר על היחוס, אביה זיכרונו לברכה
השתתף בכנס היסוד של המפלגה, אתה יודע איזה השפעה
עצומה זאת על הותיקים, האלטע קאקרים האלה כל מה שמעניין אותם
זה נוסטלגיה, פלמ"ח, דגמ"ח, שלמ"ח, תאמין לי שאני כבר לא מצליח
למצוא את ההבדלים עם כל ראשי התיבות האלה, אבל הם, הם יכולים
לצטט לך קטעים שלמים מהפרוטוקולים של חובבי ציון. קח, תשתה
משהו, אני אכין לך קפה אולי? או שתלך לישון? מחר עוד יום ארוך
ואתה צריך להראות במיטבך והידיים, אל תשכח לגזור ציפורנים
בידים יוחנן ולהתגלח ולגהץ את החולצה. אולי קפה בכל זאת?

"הילדים, מה שכואב לי במיוחד זה ההזנחה של הילדים".
יוחנן, הילדים יתגברו, הם ישכחו הכל כשתשב על הכיסא ותחלק
הוראות, תנהל ישיבות ביד רמה, יהיה להם נהג צמוד. הכל יהיה
בסדר עם הילדים, נסדר להם מאבטח צמוד אם יהיה צורך.

"בדיוק מזה הם חוששים, הם פוחדים לאבד את החופש שלהם".
יוחנן, בחייך, תקשיב לעצמך, כשאנחנו היינו ילדים מילה של אבא
היתה צו, כשאבא שלי דיבר אפילו הקירות בבית רעדו, הילדים
ואוסנת והפעילים - כולם ישכחו, בוא תסתכל על הטלויזיה, אתה
רואה את הדגלים מתנופפים ברוח? תעצום את העינים ותדמיין את
גבעת רם, תחשוב על הכנסת יוחנן, אתה לא  כמה נהנינו בבירוק
האחרון, לחיצת הידיים עם השר, הכל היה נפלא.
יוחנן לא ענה, רק הסיט את הוילון, שתה את הקפה שלו עד תומו,
ניגב איזו דמעה של מנהיגים שאולי זלגה לחיו והלך להתגלח. קרניה
הראשונות של השמש כבר האירו במזרח.