אף פעם לא חשבתי על העתיד. תמיד ידעתי שיבוא מה שיבוא וצריך
להתמודד עם זה, כשזה בא. אבל, גם כשניסיתי לא להתערב ולא ליצור
עתיד, בא הרגע בו אי התערבותי הביאה לשינוי גדול בחיי. השינוי
הזיז אותי בלית ברירה אל השוליים ודחק כל רצון להתפתח.


אני אוהב את הרגע הזה. הרגע שאתה מתעורר. העיניים עדיין עצומות
ואילו הגוף כבר ער לגמרי. בין אם זה עם זקפה ובין אם זה מצעקות
הילדים, אני תמיד חושב שאני מנצל את הרגע הזה עד תם. בגלל זה,
רוב הבקרים יש לי מרץ וחיוך בבוקר.
אתמול התעוררתי, והיה שקט. גם על זה אתענג. אני מקשיב לזמזום
המחשבים. לקולות החוץ: ציוץ ציפור, מכונית מונעת.אבל לא. רק
שקט. לאחר שמיציתי את הרגע, ניסיתי לבדוק איזה יום היום ומה
עשינו אתמול ולמה שקט כל כך. ההורה שבי רצה לקום, ואני לא
רציתי. שקט. לחוש אותו. להתעטף בו. לנשום אותו. הושטתי יד
לאישתי. היא לא הייתה במיטה. ניסיתי, עדיין עם עיניים עצומות,
להקשיב לקולות המקלדת, אולי אישתי החליטה לקום לעבוד מוקדם
בבוקר. אבל לא שמעתי כלום מלבד שקט. הפניקה הייתה אומרת עכשיו
לקום ולבדוק מה קורה. אבל אני מעדיף להתפנק עוד מעט, עוד
קצת..

פקחתי את עיניי. תקרה. מאוורר. אז יש חשמל. זה טוב. אבל חשוך.
מאוד. אולי עדיין לילה? הזזתי את הראש והבטתי לכיוונה. אין
איש. התחלתי להזיז עוד אברים. אצבעות רגליים. "קנקים" בפרקי
האצבעות. קמתי. לא בצורה המומלצת, אלא מעבר ממצב שינה למצב
ישיבה ללא שום מצב ביניים של צד. אין כאב ראש. הגב מציק, אבל
מה חדש? עדיין אין תזוזה ואין ניד. אני מנסה להביט בשעון שעל
הקיר ומגלה שגם היום אני לא רואה טוב בלי המשקפיים. השעה שלוש.
אני מרגיש יובש קל בגרון. אני מתחיל להזכר. היו צעקות. הייתה
הרבה תנועה. אבל משהו בראש חוסם את הזכרונות, המראות והצלילים.
אני מושיט יד ומדליק את המנורה שעל השידה. כלום לא השתנה בחדר
הזה. אני לא מבין למה כל הזמן אני מחפש שינוי שהתבצע בחיי. הרי
לא יתכן שישנתי כל כך הרבה זמן. ובכל זאת. אני לא זוכר מתי
נרדמתי ומה היה לפני כן. מה שאני זוכר זה מראה מעורפל של הבזק
אור גדול. אותו חדר. אותה ספריה עמוסה בספרים שאת רובם קראתי
מספר פעמים. אותו בלגן על הרצפה. יש משהו מרגיע בדברים
המוכרים. יש גם משהו מרגיע בעצבים המוכרים. אני חוזר לישון.

לאחר מספר שעות אני מתעורר שוב. השעה כבר שבע. אי מנסה לזהות
לפי שעון הגוף איזה שבע זה, בבוקר או בערב. ואני לא מצליח. אני
מביט בחלון. התריס סגור עד הסוף. בגלל זה חשוך ובגלל זה אני לא
מאופס על עצמי.



אני קם מהמיטה. מתקדם לכיוון הדלת ופותח אותה בזהירות.


אני לא שומע שום צליל. השקט הזה מפחיד קצת. שונה מצלילי הבית
הרגילים. לפעמים אתה מייחל שיהיה שקט כזה בבית. אבל עכשיו
מתלווה אליו מין הרגשה כזאת. אין אף אחד בקומה הזו. את זה
מרגישים מיד.














ואז אני נזכר. רגע, הייתי במילואים ונירית זכתה בפרס כלשהוא
ואני אמור להצטרף אליהם לטיסה. הכל חוזר. לא הייתי אמור לישון.
הייתי אמור לישון במטוס. אבל כבר סידרתי הכל ונשארה לי חצי שעה
עד שתבוא המונית. מבט מהיר על השעון שבחדר השינה שלי הילדים
הבהיר לי שאחרתי בעשר שעות. ניסיתי ליצור קשר עם נירית. אבל
הסלולרי לא זמין. לא רציתי להתקשר לחמי וחמותי, כדי לא לחטוף
על הראש. אז מה עושים?