לכל אחד יש את הפגמים הקטנים שלו, היא בודאי אומרת לעצמה
עכשיו, וגם לו יש. הנה לדוגמא היבלת הקטנה שיש לו על יד ימין.
אבל אני לא יכולה למצוא הרבה יותר, היא בודאי ממשיכה ונאנחת
לעצמה, אין לו עוד הרבה פגמים. אך פתאום עולה נהמה חרישית
מגרונה. מצאתי, היא בודאי מגחכת לעצמה, הניסיונות הבלתי פוסקים
שלו לזכות בתחרות הסיפורים הקצרים של הארץ. תשע שנים, זו השנה
העשירית, שהוא שולח להם סיפורים קצרים. והוא לא זוכה. אף פעם.
אפילו כשהם התחילו לפרסם יותר משלושת המקומות הראשונים, הוא אף
פעם לא הגיע גבוה. והיא מסתכלת עליי, במבט מכווץ עיניים, שאני
והיא יודעים מה הוא אומר. ואני, (לו היה זה דו-שיח במילים),
ודאי הייתי עונה לה, את יודעת שאני דווקא מרוצה מהם, וגם המורה
שלי לשעבר לספרות, אמרה שיש להם ערך, וגם את אהבת אותם מדי
פעם. אבל המבט הבוחן הזה שלה. אני נמלה העולה באש תחת זכוכית
המגדלת שהיא. לך עצל, היא בודאי אומרת לעצמה, לך מעליי, אני לא
רוצה איתך קשר יותר. לו הייתי יכול לומר לה, זה רק פעם בשנה,
חוץ מזה דווקא יש לי מזל, אני מוערך בעבודה, יש לנו חברים, אני
אוהב אותך, אל תעזבי בגלל זה. אבל איך אני יכול להגיד לה משהו
כזה, כשהיא רק מסתכלת עליי ואומרת "אתה רוצה שחור או נס?" ואני
יודע למה היא מתכוונת, וזה לא לקפה. היא בודאי חושבת לעצמה,
הוא צריך נס בשביל לזכות בתחרות הזאת עם הזבל שהוא כותב, נס.
ואיך, איך יקרה נס, אני רואה את הפנים שלה מתהדקות, כשהכל אצלו
כל-כך שחור? כשהכל אצלנו כל-כך שחור, והיא מסתובבת. כל תשובה
שלי היא מבחן. אם אני אגיד נס, היא בודאי תגיד, שאני סומך על
גרמי שמיים שיעזרו לי, ואיזה מין דבר זה. ואם אני אגיד שחור?
מה אז יישאר בינינו? אז אני עונה "נטול". שזה לא קפה בעיניי.
והיא יודעת שזה לא קפה בעיני. אבל זה יותר טוב מכל דבר אחר.
אחר כך אני חושב שאולי הייתי צריך להגיד טורקי. כי אדם נטול
באמת אין לו הרבה. ובאמת טורקי היה יכול להיות מוצא די בטוח.
ואכן היא מבינה. בודאי היא מלחששת לעצמה, בזמן שהאדים עוטפים
את פניה ומשחקים בשערה, אני לא צריכה להיות כאן. אני יכולה
לעזוב אותו, יש לי את הכוחות הדרושים. וכשהיא אוחזת בשתי כוסות
מהארון שמעליה, היא בודאי מקווה, אולי השנה הוא לא יישלח
סיפור, ויחסוך את זה ממני וממנו. זה יהווה באמת שינוי. והפרצוף
שלה מתהדק תחת החלטיות, כשהיא סופרת את הכפיות. בודאי זה יסמל
שינוי, היא מוזגת את המים באיטיות, זה יאמר לי, הוא מוכן לחיים
הבוגרים, שהרי זה לא ייתכן, היא בודאי מאששת לעצמה את מה
שחשבה, סופרת את הסוכרזית, שהוא ימשיך ככה, עם הפגמים האלה
שלו. אני מחכה. אני יודע שהשאלה הבאה שלה תהיה גורלית. השאלה
הבאה שלה תבהיר לי בדיוק מה היא רוצה. והיא מסתובבת אליי
ואומרת "אתה מוכן להוציא את החלב מהמקרר?" ואני יודע, שיותר
מכל דבר אחר, היא הייתה רוצה שאני אוותר השנה על התחרות, ולא
אשלח את הסיפור שלי. אני מבין את זה היטב. אני קם פותח את הדלת
של המקרר ומוציא את החלב. מאחורי היא בודאי מחייכת את חיוך
הניצחון שלה. אני סוגר את הדלת, ורואה נמלה קטנה הולכת בעקב
המרצפת. אני נותן לה להמשיך ללכת. היא בודאי הייתה אומרת תדרוך
עליה. אבל אני רואה דרכיה וחכם. מניח את החלב על השולחן, מוזג
לעצמי ולה, מתיישב, ולוגם מהקפה.