חוה רובינא ידועה בזכות הפלאים שהיא יכולה לבצע בעזרת מערוך.
בהכשרתה, היא עובדת סוציאלית, אבל כבר שנים שהיא לא עוסקת בזה.
לפרנסתה, היא עובדת בתור מערוכנית. זה מקצוע נחשק. אבל לא
נרכש. צריך להיוולד לתוכו. כבר מגיל צעיר (וידעו זאת קרוביה
היטב) היה לחוה כשרון לעבודת המערוך. כשכל הילדות היו משחקות
בבובות, וכל הילדים בחיילי צעצוע,  חוה רובינא הייתה משחקת עם
המערוך של אמא שלה. ובמקרה היה להם אחד בבית. כי לא כולם
מבינים מה צריכים לעשות איתם, עם המערוכים, אבל סבתא רבה, של
חוה רובינא, הייתה "מערוכנית מספר אחת בפולין" (ככה לפחות קראו
לה), והם שמרו את המערוך מאז. כשהיו הוריה יוצאים מהבית, והיא
הייתה נשארת לבד לבד, היא הייתה פותחת את הארון במטבח, ומוציאה
ממנו את המערוך. בפעמים הראשונות היא הייתה רק מסתכלת עליו. רק
מריחה אותו, רק ממששת אותו. אבל כמו תמיד עם דברים אסורים,
אחרי כמה פעמים היא כבר ניסתה להשתמש בו. זה היה יום שבת
בצהריים, והיא הייתה רק בת 8,  אך בשניה שיצאו הוריה, היא שלפה
את המערוך והתחילה לעבוד איתו. אם היה מישהו נוסף עומד איתה
במטבח באותו יום צהריים חמים, ודאי היה מספר על ניצוצות הקסם
שעפו סביבה. אבל היא הייתה לבד, וכך המשיכה לעבוד איתו לבדה,
עד שגילו הוריה שהיא עובדת עם מערוך. בעיניהם היה זה אסון. בתם
הבכורה, משתמשת בירושה המשפחתית, בכבוד הגדול של אבות אבותיה
בזלזול? מתייחסת אל המערוכניות כעבודה פחותה? באותו היום הם
החביאו את המערוך, וחוה רובינא הרגישה שחצי ממנה נלקח. יותר
מחצי, היא הרגישה שאין לה עוד דבר. לאורך כל שנות התבגרותה,
חפשה אותו. היא הרגישה שהוא קורא לה, מחפש אותה, אך לא מצאה
אותו. וכשהגיע הגיל לבחור מה ללמוד באוניברסיטה, מיד אמרה חוה
רובינא להוריה "אני עומדת ללמוד תואר ראשון במערוכניות". הוריה
איימו עליה בסנקציות חברתיות, אמרו שלא יממנו לה את התואר,
שאין לה סיכוי להצליח, שרק יחידות סגולה יכולות להצליח בעבודת
המערוכנית, שיאסרו עליה לראות את אחיה הקטן, שחשבו שכבר יצא
מראשה חיידק המערוך שתקף אותה בילדותה, והיא נכנעה להם, והלכה
ללמוד עבודה סוציאלית. באותו היום, הפסיק המערוך לקרוא אליה,
היא הפסיקה לחוש אותו, להריח אותו. וכך לאחר שלוש שנים, סיימה
את התואר ויצאה לעולם הרחב. היא התקבלה לעבודה באחת הערים
הקטנות בארץ, ועבדה במחלקת ילדים ונוער. היא עבדה שעות וחודשים
ושנים, והייתה מוצלחת מאוד בתפקיד, ואיזה יום, אפילו אמרה
להוריה שהיא שמחה שהניאו אותה מללמוד מערוכניות (למרות שליבה
היה יוצא אל כל המערוכניות שהייתה רואה בתוכניות האירוח),
וחייה את חייה בשלווה. עד אותו היום בו מתה אימה. אביה נהרג
שנים מספר לפניה, וכשנפטרה אימה, ניגשה אל הדירה בה העבירה את
ילדותה והחלה לנקותה ולסדר אותה. בהתחלה חשבה למכור אותה עם
הריהוט לאיזה בחור שפנה אליה, אבל אחיה אמר לה שכדאי להם לעבור
על כל החפצים בדירה ולראות מה הם רוצים לשמור. ואכן ביום קיץ
חמים, הגיעו לדירה וישבו בה עד שעות הלילה הקטנות, נזכרים
בגיגית המים הקטנה שהיו ממלאים בה מים ומשחקים בה בקיץ ובתנור
הגז הגדול שכל חורף היה מתקלקל אבל אביהם סרב לזורקו, עד שצעק
אחיה מחדר השינה של הוריה, "חוה,  מצאתי את המערוך הישן" וליבה
החסיר פעימה. בצעדים רועדים היא הגיעה לחדר השינה, ואכן שם הוא
היה, מסרב אפילו להסתכל עליה. והיא אמרה לאחיה "אמנון, אני
עוזבת את העבודה". הוא הסתכל עליה כמצורעת והחל לומר לה, שלא
תחשוב על זה אפילו, שהוא היה אולי קטן כשקרה כל הסיפור עם
המערוך אבל הוא יודע בדיוק מה היה, ושאסור לעבוד עם מערוך בלי
רישיון ואיך איך בגיל 40 היא תפתח פרקטיקה חדשה, ומה בדיוק היא
חושבת לעצמה, אבל היא הדפה אותו לאחור, לקחה ממנו את המערוך,
ואמרה לו "אני החלטתי". ואכן, יום למחרת, הגישה את התפטרותה
למנהלת, ולאחר שבועיים, פתחה בבית בו נולדה, בבית בו ויתרה על
חלום חייה, וזכתה בו מחדש את "בית המערוך של  חוה רובינא". יש
לה שתי שוליות שהיא מכשירה, והמוני לקוחות, ששואלים אותה כל
יום, איפה הייתה כל חייהם ומדוע היא נזכרה כל-כך מאוחר, אבל
היא רק מחייכת אליהם כממתיקת סוד, אוחזת את המערוך בידיה
ומסמיקה.