הנסיכה שגרה בארמון הקרח מעולם לא עזבה את הארמון, שכן כדי
לעשות זאת היה עליה להפשיר את השער הנעול והיא לא ידעה ממש
כיצד לעשות זאת לבדה (מעטים הם האנשים שיודעים לעשות זאת
ולהיכנס אל תוך תוכו של הארמון, אל לב ליבה של הנסיכה. אז
הארמון מפשיר, המים מתחילים לבהוק ולנצנץ והציפורים יודעות שזה
הזמן לעוף ולצאת למסע. מסע מעייף שבמהלכו מגלים ארמונות
חדשים).

  כאשר היתה מנסה לפרוץ את השער בכוח, פשוט לחבוט ולנפץ את
הקרח, היא לא זכתה להצלחה רבה. השער פשוט היה עבה מדי ותמיד
שרר שם קור נורא. פעם אחת הצליחה ליצור סדק קל בשער, אבל
כשניסתה להציץ דרכו החוצה (ארמון הקרח היה במרכזה של עיר גדולה
ושוקקת), היא הבינה שהשנים של השהייה בארמון הקרח והסנוור
שמקורו בהשתקפות השמש בקירות הארמון הכבידו על ראייתה, וכל עוד
היא שהתה בארמון היא הייתה כמעט עיוורת.
  אז כדי להתחמם מעט היא הייתה עולה לגג הארמון ומדמיינת את
העיר שבחוץ. היא הייתה מטפסת על ההרים של הצפייה שלה, יורדת
לעמקים של האכזבה, משכשכת באגמים של רצונות ובין לבין הייתה
מטיילת בשבילים של סקרנות. מפעם לפעם הייתה מדמיינת אביר תועה
המתדפק בשער הארמון ומנסה להפשיר את הקרח ולכבוש את ליבה. אז
הייתה יורדת במהרה לשער ומציצה דרך הסדק, בתקווה למצוא שם
מישהו, אך ברב המקרים האביר היה מת מקור בדרך, לפני שהספיק
להגיע אליה.

  ככל שהשנים עברו נעשה לה קשה יותר ויותר להבחין מה בעיר הוא
אמת ומהו דמיון. היא הייתה צריכה לטשטש ולערפל את העיר
המדומיינת, להרכיב משקפיים כהות או לחכות שהשמש תשקע. במצב כזה
האמת הייתה קצת יותר בולטת.

  יום אחד, כאשר הקיצה משנתה, וערפל הבוקר עדיין לא התפזר,
היא הרגישה שאביר של אמת נמצא בקרבת הארמון.
  מרגישים, היא אומרת, ואכן, מעט התחמם.
  אבירים של אמת יודעים להפשיר את הקרח אך רובם אינם יודעים
כלל שיש להם את היכולת הזו ולא תמיד ניתן להסביר להם במילים.
אם הם נשארים מספיק זמן הם מבחינים במים ואז מנסים לברר מה
המקור. חלקם היו הולכים לאיבוד במבוכי הארמון בזמן שהנסיכה
היתה בגג הארמון, ממשיכה לדמיין. ברב הפעמים הם פשוט ממשיכים
הלאה. רב הנסיכות פשוט מצפות מהם שיבינו מבלי שיצטרכו לומר.

  והנסיכה שגרה בארמון הקרח לא ידעה איך לומר לו להתקרב ואיך
לגרום לו להבין שהוא הוא שיעזור לה לצאת, אז היא פשוט התקרבה
לסדק וחכתה שיבחין בה. מאוד ייתכן שהיא מחכה עדיין.