הכל התחיל יום אחד לפני הצגת סוף השנה, כאשר חני ניגשה אלי עם
ספר הזיכרונות וביקשה בקול רציני: "תכתוב לי משהו", נו מילא
חשבתי לעצמי, זה היה חייב להתחיל מתי שהוא כל הקטע של ספרי
הזיכרונות, ובמהרה גילית שרוב הבנות כבר נתפסו לקטע,, עוברות
מאחד לאחד מבקשות מזכרת משש שנות הלימוד המשותף בכיתות
השונות,
הבאה בתור הייתה מיטל שבאה לבקש חתימה בשביל הספר זיכרונות
החדש שלה,
אולם מה שהיווה את הקש ששבר את גב הגמל היה אודי שבא לבקש
ממני מילה כתובה לפני הגיוס, לאחר שראיתי שגם הבנים נתפסו
לקטע, ולאחר שמילאתי דפים מלאים בכתיבת מזכרות לחצי השכבה שאני
מכיר ולעוד רבע שאני לא מכיר החלטתי לקחת את העניינים לידיים
ומכיוון שהאנשים החליטו שאם אני הולך לקרבי אז עדיף לבקש ממני
מזכרת כבר עכשיו, החלטתי לקפוץ לחנות הקרובה ולרכוש ספר
זיכרונות, פשוט ביותר בלי סימנים מיוחדים, ולהראות לאנשים כמה
שאני אוהב אותם, להפגין נוכחות ולהוכיח כי אני מכיר את רוב
השכבה, בכך שאקבץ זיכרונות מכול אחד ואחד.
וכך התעוררתי בתשע לפני בוקר ושמתי פעמי לכיוון החנות השכונתית
לכלי כתיבה בשם "אופיס דיפו" נכנסתי כמו לקוח קבוע ושמתי פעמי
לאזור המחברות בעלות הכריכה הקשה, למזלי הבחור שעבד שם תמיד
נמצא כרגיל במקום, ושאלתי אותו איפה אני יכול למצוא יומן
שזיכרונות המכבד את בעליו אבל לא מכביד על כיסו הכואב במילא
לאחר ההוצאות של הזמן האחרון (מסיבות, בילויים, ושאר הדברים
החשובים), וכך הגעתי בעזרתו האדיבה למחלקת ספרי הזיכרונות, כמו
שאמרתי, אני לא מחפש משהו מיוחד שימשוך תשומת עין או יכאיב
לכיס הדואב במילא וכך במהלך הקרב הקשה שהתרחש מול עיני על המדף
של מחברות הכריכה הקשה בין בארט סימפסון לפיקאצ'ו ולמשפחת
דיג'ימון, צד את מבטי יומן קטן וחמוד (ממש כמו הכלב שאין לי)
עם דוגמא של ספינות שמליגות באיזשהו ים של עננים, אני חושב שזה
די אופייני לי יחד עם מגדלור קטן מהצד השני (אני תמיד מחפש
את האור בקצה המנהרה), וכך בהחלטה נחושה החלטתי לקחתי את
המחברת היחידה מסוגה, ניגשתי לדלפק לשלם, מוכן לשלם כל מחיר
תמורת היומן, להפתעתי המחיר לא היה יקר שילמתי את העלות ואפילו
נידבתי את העודף לקופה שהייתה בחנות (לא זוכר מה זה היה, אבל
בטוח שזה למטרה טובה, נדמה לי שלתמיכה בקבוצת תמיכה לנרקומנים
אנונימים), על כל פנים, שמח שמתי פעמי לכיוון בית הצפר, באותו
היום לאחר הבגרות באזרחות ניגשתי לדוד וביקשתי לכתוב לי
זיכרון, דוד סירב אז פניתי לשירלי אך היא אמרה שאין מצב לאחר
הבגרות , אותה תשובה זכיתי לשמוע משוקי, קובי, ויצחק, לבסוף
הגעתי לחני שלקחה את היומן ורשמה לי משהו שעד היום אני לא
מצליח לפענח, לאחר כמה ימים הצלחתי לתפוס עוד כמה אנשים, שכתבו
לי כמה מילים לזיכרון עולם לפני שאני נפרד, ומי יודע אם נתראה,
ויש כאלו שעדיף שלא, ולאחר שגמרתי למלא את ספר הזיכרונות, ואת
הדף הזה, אפשר פשוט ללכת לישון ולאחר שש השנים הארוכות האלו
לשכוח מהכל ומכולם וליהנות מהשכחה של כל אותה חמולה שנקראת
מחזור נ"ד
. נקודה |
