אני נותנת למים הקרירים לשטוף לי את הגוף, מתענגת על הליטוף של
הזרם הדקיק, המייסר, נשפך ומתפזר על חימוקי הגוף בתנועות
עגולות ורכות. עוצמת עיניים תחת המים ששוטפים את השיער הסרבן
שרק עכשיו, מתחת למים הנעימים, מרשה לעצמו להתרכך ולהתפזר על
שיפולי הכתפיים והחזה, רך ונעים למגע, רטוב כזה, קר.

כשיצאתי מהמקלחת גיליתי שירון התקשר. "היי גלי, עוד שבע עשרה
שעות, היית מאמינה? אני כבר כמעט לא יכול לחכות! תרימי אלי
טלפון, יש לי כמה בעיות אריזה קלות".
ירון אפילו לא ניסה להסוות את ההתרגשות שלו מהטיול שלנו. כמו
ילד קטן ישב נלהב שעות על גבי שעות עם הספרים, קורא כל מילה
ומתכנן מסלולים ארוכים ומדוייקים, בדרך כלל קצת מייגעים, ומסמן
באדיקות במפות את כל המקומות בהם חובה לבקר, לישון או לאכול.
זו לא הפעם הראשונה שאני טסה עם ירון לארץ אחרת. מאז שהכרנו
כבר הספקנו לבקר יחד באיטליה, אירלנד וקרואטיה. למרות שלפעמים
התנהג בצורה ילדותית מוגזמת אהבתי את הטיולים איתו. אולי בגלל
שהוא תמיד ידע לתכנן הכול כל כך בקפידה. ידעתי שאפשר תמיד
לסמוך עליו שיסנן את כל המקומות המעניינים עבורינו. בהתחלת
החברות ביננו עוד ניסה לגשש לו מתח מיני קטן באוויר, כמו אצל
כל זוג חברים בני מין מנוגד, אבל מהר מאוד המתח ירד והפך
לחברות קרובה ופתוחה שאפשרה לנו לעשות כמעט הכול ביחד. כמעט
הכול.

הרמתי את השפופרת וחייגתי אליו.

"הלו?"
"שלום, ירון נמצא?"
היתה שתיקה ארוכה.
"גיברת פה אין ירון, עם מי את רוצה לדבר?"
הקול הנשי הקשוח קצת הבהיל אותי בהתחלה. התאוששתי.
"סליחה, טעות"
"זה בסדר גיברת, אין בעיה, תתקשרי שוב מתי שבא לך, יום טוב"
ניתקתי.

ניסיתי לחייג שוב. טלפון חוגה. הוא כבר מזמן יצא מהאופנה, אבל
כשחיים בדירה שכורה, אוספים אליה את כל מה שאבא ואמא השאירו
מימי התום שלהם. מפליא איך לפעמים החיים בצניעות של פעם עושים
את ההווה מתוק יותר. כשהדברים פחות זמינים ומהירים אתה לומד
להנות גם מהדרך אליהם ולא רק מהתוצאה. כעת למשל נהניתי להרגיש
את החוגה עוטפת את האצבע שלי בדיוק מפתיע. האצבע שלי נידחפה
חזרה פנימה והחוגה הסתובבה - 8. השארתי את האצבע כמה שניות שם
עד ששיחררתי אותה. החוגה חזרה למיקום המקורי שלה במהירות
מרגיזה. המשכתי לחייג.

"הלו?"
לעזאזל, שוב אותה האשה, שקלתי לרגע לנתק, אבל משהו בקול שלה
גרם לי להמשיך לדבר. היה לקול שלה גוון כזה נואש קצת. כאילו
ישבה לבדה בבית כל היום וחיכתה שמישהו יתקשר אליה או ידפוק
בדלת. לא רציתי לאכזב.
"שלום, זה שוב אני, כנראה שוב טעות במספר, אני מצטערת."
"זה בסדר גיברת, תאמיני לי שלכולנו זה קורה, איזה מספר את
צריכה?"
מילמלתי את המספר.
"נו בבקשה גיברת, חייגת לא נכון. שיהיה בהצלחה בפעם הבאה, אני
מקווה שירון שלך בחור נחמד כמוך."
"תודה."

הנחתי שוב את השפופרת על כנה.
יד הגורל? שוב היא מתערבת? אחרי כל כך הרבה שנים? הייתי בטוחה
שחייגתי נכון.
הרמתי שוב את השפופרת והפעם חייגתי בריכוז יתר.
"גלללללללללללללליייייייייייי" - השאגה של ירון לא איחרה
להגיע.
"תגידי מאמי, מה עדיף, ציפה של שמיכה או שני סדינים לשינה?
"אני לקחתי שני סדינים, נראה לי יותר נוח".
"ואולר, להביא? וכף חשמלית? מצפן? שלא נאבד כמו בלילה ההוא
באירלנד."
"אולר ומצפן תביא אתה. אבקת כביסה וכף חשמלית ארזתי כבר."
"יופי. תגידי לי מה זה הקול הרגוע הזה? אם לא הייתי יודע שאת
טסה איתי מחר עוד הייתי חושב שאת בדיכאון או משהו. צאי מזה
גלי. איפה קצת התלהבות?"
"עזוב ירון, אני סתם קצת לחוצה מכל האריזות והקניות, יש לי
יותר מדי על  הראש היום. מחר אני אגיע בראש נקי. מילה שלי."
"טוב גל, סומך עלייך, נדבר בבוקר?"
"נדבר בבוקר, ביי."

אם רק היה יודע...
חמש שנים עברו. חמש שנים ועדיין אני מתה מפחד להיכנס חזרה לארץ
הענקית הזאת. הארץ שלקחה לי את החיים שהיו, והשאירה לי חיים
חדשים שעד היום אני לא בטוחה אם רציתי או לא.
לא סיפרתי לירון כמעט כלום על הפעם ההיא. כשעלה הרעיון לקראת
סיום התואר לנסוע להודו האינסטינקט הראשוני שלי היה לסרב, אבל
חייכתי באדישות מעושה וניסיתי להשכיח מעלי את מה שהיה. ירון
שיכנע אותי שלא מעטים המקומות בהם לא ביקרתי, וידעתי בתוך תוכי
שגם במקומות בהם הייתי ארצה לעבור שוב. תזכורת למה שהיה.
תזכורת לגלי הישנה.
קיוויתי שעם ירון זה יהיה אחרת.

אז זה היה אהוד. איתו נכנסתי להודו, אבל יצאתי ממנה לבד. יותר
לבד משניתן לדמיין.
אם רק היה יודע ירון על תהפוכות הנפש שעברתי שם. אם רק היה
יודע כמה לילות בלי שינה ביליתי שם דומעת אל מול החלון, מבקשת
נפשי למות, ואם לא למות אז לפחות להעלם לזמן מה.

לגמתי שלוש לגימות ארוכות מבקבוק המים שעמד לצידי ובחנתי את
החדר הנקי והמסודר. דוב פרווה גדול בפינת החדר, תמונה שלי עם
החברים על הקיר, שני קלסרים על שולחן העבודה ומנורת לילה
לבנה.

כמה שעות ביליתי שם בבהייה בקירות חדרים אפופי עשן סיגריות,
קירות דקים בצבע צהבהב דהוי, ולפעמים ירוק בהיר, שכל יעודם
עבורי היה העצמת הסבל האנושי. חדרים שאינם ראויים למגורי אדם.
מעופשים, נמלי ענק על הרצפה, יצורים זוחלים מסביב, וחרקים
שמעולם לא ראיתי, מתעופפים בקירבת מנורה שמטילה את אורה החלש
על הקירות המוכתמים בגופות יתושים שפעם עקצו מישהו.
כמה ארוכות היו הדקות שביליתי ישובה על מיטה בחדר בו הפריט
הנקי ביותר היה הסדין שלי שלא כובס כבר למעלה מחודשיים, מנסה
למדוט, להכריח את נפשי המצולקת להרגע ולהפיח רוח חיים חדשה
בגופי.

התעלמתי מהטלפון שצלצל וצלצל, מנסה להחדיר מציאות נקייה ומתוקה
אל הזכרונות האפלים שביצבצו וחדרו אל מעטה התודעה.
הטלפון שקט לבסוף.

ואז היו הימים. הימים הארוכים לאין ארוך. בבוקר תמיד מצאתי מה
לעשות, אך אז הגיעו תמיד שעות הצהרים. קבורה בעיירות בהן אין
נפש חיה מלבד מספר כפריים ושניים שלושה גסט האוסים ריקים
מאורחים. אוויר לח ומהביל סובב ומקשה על הנשימה. ענני אבק
חולפים מדי פעם כשריקשה נהוגה על ידי מקומי קטן מתגלגלת לכיוון
זה או אחר, אל תוך העיירה, אל מחוצה לה. יושבת מול חלון פתוח
שאין משב רוח מכיוונו, והבל פי מהווה את התזוזה היחידה בהוויה
הקפואה להחריד.
יושבת ובוהה.
יושבת ומתה. מנסה לגרום לקהות החושים המטריפה הזו להעלם. יושבת
ולא רוצה לזוז. לא רוצה לקום משם לעולם. רק להניח ראשי על אדן
החלון המתפרק ולעולם לא להתעורר. ולפעמים, לפעמים מצליחה דמעה
קטנה לחמוק החוצה, רותחת על הלחי ומתאדה במהירות בחום הכבד, פן
תשאיר אחריה סימן לקיומה. חומקת יתומה ומעירה מנימנום עקר את
הלב שהקהות עשתה בו שמות.

הטלפון חוזר ומצלצל בעקשנות, אני מרימה את השפופרת ומצידו השני
של הקו נשמע אותו הקול המוכר של האשה ממקודם -
"שלום שלום גיברת, זו אני, מצטערת על ההפרעה גיברת"
"שלום לך, הכול בסדר?"
"כן, כן, אין בעיה, חשבתי רק... את מבינה גיברת, לבן שלי קראו
גם כן ירון. אז אני הרשתי לעצמי לעשות כוכבית 42 עכשיו כדי
לדבר איתך שוב. כי את ביקשת את ירון"
"אני מצטערת... לא התכוונתי, זו היתה טעות במספר"
"כן גיברת, אני יודעת, אל תדאגי, אני בסדר. אני מפריעה לך? את
עסוקה?
"לא ממש עסוקה, למה?"
"את נשמעת לי מוטרדת כל כך גיברת, בת כמה את?"
"בנובמבר אני אהיה בת 25..."
"ממש כמו ירון שלי... היה בן 24 כשהלך. תראי גיברת, את נשמעת
עסוקה, אבל אם תסכימי אני אולי אתקשר אלייך עוד שעה שעתיים? כי
אני צריכה קצת לדבר, ואני לא יודעת עם מי לדבר... ואת נשמעת כל
כך נחמדה גיברת, רק אם את לא עסוקה...זה יהיה בסדר שאני
אתקשר?"
נתתי לה את המספר מבולבלת קצת. היא נשמעה בטוחה בעצמה מצד אחד,
ומצד שני חסרת אונים כל כך. כמו מלך שהודח מכיסאו ולא יודע מה
לעשות עכשיו כשנתיניו מתייחסים אליו, המיוחס, כאל אחד האדם,
ועליו להשפיל כבודו שאבד ולבקש נדבה.

הוצאתי מהמגרה את התמונה היחידה שהיתה לי מאותה התקופה. חמישה
ימים אחרי שהגעתי, כשעוד חשבתי שהסבל הזה מטהר אותי. ביקשתי אז
ממלצר במסעדה מקומית לצלם אותי. בלי חיוך. בלי חיות בעיניים.
מבט אטום, מת. כבר אז. נראיתי שם כל כך גמורה. אסור לאף אחד
לעולם לראות את התמונה הזו, אבל הייתי חייבת לשמור אותה לעצמי,
שלא אשכח לעולם את הימים ההם.

אתה מבין ירון? לא רציתי להיות...
לא רציתי להיות ולא ידעתי מה לעשות עם זה.
יושבת מול החלון יום ולילה בלי רצון לזוז משם. סובלת מכל חלקיק
שנייה, אבל מרגישה ששום דבר אחר לא ניתן לעשייה. שאין טעם יותר
לכלום.
אתה הרגשת ככה פעם ירון? הרגשת פעם שפשוט אין טעם? שאתה יכול
לעשות כל מיני דברים כדי לפתור את המצב המסוים בו אתה נמצא
כעת, אבל בעצם...למה לטרוח...? אם הרגשת ככה פעם אחת בחייך
ירון, אתה יכול להבין את שהרגשתי באותם הימים. כי הדקירות
החדות האלו של חוסר הטעם לא ימושו ממני לעולם. ההרגשה ההיא
שמוחקת מיידית כל רצון לשינוי, כל תיקווה, ולו הזעירה ביותר
לשיפור, שכן...אין טעם. וכשאיבדתי את הטעם הזה, הרגשתי שאיבדתי
הכול. שום דבר כבר לא יחזור להיות כפי שהיה.
קיבלתי את הטעם במלוא גווניו מאז. הטעמים והריחות אופפים
ומקיפים אותי רוב הזמן. המתיקות של החיים והתקוות הקטנות
שמעירות את הנפש ומפיחות בה חיים.
אבל הדקירות החדות ההן, מאותם ימים מקוללים, הן, הן לעולם לא
יעזבו. ואם הרגשת פעם את אותה ההרגשה של "אין טעם", ו"למה
לטרוח", אז ידעת גם אתה שצלקת הדקירה ההיא לעולם לא תוכל
להגליד.
לו רק ידעת טעמה של אותה הדקירה ירון. לו ידעת אותה היית מבין
את שמתחולל בנפשי עכשיו.
חודשים הצליחו לעבור בעודי מנסה לחדור לעומקי נשמתי, לא מוותרת
על ההחלטה שלי, לשבת ולהתעמק עד שאדע הכול. לא הרשיתי לעצמי
ללכת משם, חשבתי שרק אם אקלף את כל השכבות, שיכבה אחר שיכבה,
אוכל לאחר כל הכאבים שיתעוררו בדרך להיפטר ממשקעי העבר. טיפשה
שכמותי. חשבתי להסיר בכוח את הקליפות. לקרוע אותן מעלי.
ראיתי בכאב את שנותר בסוף. כל שעשני אני, כל שהכתיב צעדי,
והעלה חיוך על פני עד אותם הימים, כל זה אבד. הפכתי יתומה,
גלמודה, איבדתי את הרצון להיות. והטעם. הטעם המחורבן הזה. מצרך
כה מטופש. מי צריך טעם? לכל דבר צריכה להיות סיבה? אבל הטעם
הזה, הוא שהחזיק את הסובבים אותי באותם הימים, אלו עליהם
ריחמתי. ילדות קטנות שעבדו מבוקר עד ערב בשדה עם אימותיהן,
קוטפות יבולים ומנכשות עשבים שוטים. בחורים צעירים שפירנסו
משפחות שלמות בעבודת כפיים תחת הטמפרטורות הבלתי אפשריות
והלחות הבלתי נסבלת. זקנים שבילו ימיהם בביתם משוכלי רגליים
ללא תנועה במשך ימים שלמים, מאירים עיניהם עבור כל תזוזה
משיגרת היומיום המייגעת שלהם. עליהם ריחמתי, אך לכל אלו היה
הטעם. ובז לי כנראה אלוהים באותם הימים. כי אלו עליהם ריחמתי,
ריחמו עלי בעצמם.

אם רק היית יודע ירון.
וכך מצאתי עצמי מתייפחת אל כרית אומללה שנקרתה אל דרכי.
לא יכלתי להפסיק עכשיו. הזכרונות של אותה בחורה צעירה ישובה
כזומבי בחדר עלוב בחור משמים בקצה העולם, התמונה הזו סירבה
לעזוב אותי. וידעתי בימים ההם, אם רק היה מישהו מאוהבי, ולא
חסרו כאלה, יודע על מצבי, לו רק יכל מישהו מהם לתאר לעצמו רק
מקצת העובר עלי, לו ראו תמונה קטנה וממוזערת של שניות ספורות,
היו שולחים אלי צוותי הצלה. ובאותם הימים ייתכן שנזדקקתי
לכאלה.

ואחרי חודשים ארוכים של חפירות, חודשים ארוכים של אבל
ואדישות, חודשים מלאים חסרי כל טעם, העזתי להמשיך. אני נדהמת
בכל פעם מחדש על כך שהחזקתי מעמד. על כך שלא קרה אפילו פעם
אחת, שניסיתי לאבד עצמי לדעת. חשבתי על זה, הו, כמה שחשבתי.
אבל רציתי לחשל עצמי, להציב לעצמי רף גבוה יותר ויותר, למתוח
עד לקצה את גבול היכולת שלי, את גבול הסבל.
קשה לי להגיד שהתבוננתי עמוק לתוך תוכי. בסופו של דבר אולי
נפטרתי מקליפות רבות, עשיתי ימים של שתיקות, אך בפנים ראיתי רק
כלום.
לו רק יכולת לדעת ירון. אז היית יודע למה פחדתי כל כך כשחזרתי.
ולמה התעקשתי הפעם לקחת איתי את כל הקלטות האלו. הקלטות בהן
קולך מדבר אלי, מברך אותי ביומולדת שמח, מאחל לי לילה טוב,
אומר עד כמה אני חשובה לך, והקלטת שהשאיר לי אהוד בה שרים הוא
ומיכל הקטנה במשך עשרים דקות שירי ילדים מטופשים כשהאושר נוטף
מקולם.
ואת הקלטת ההיא, שלא הרשיתי לך לשמוע, זו בה דיברתי אל עצמי,
הסברתי, הזכרתי. שעה וחצי של דיבורים רכים, תקיפים, מבהירים,
בה אני מסבירה לעצמי למיקרה שאגיע לאותה מצוקה שהיתה, שזו אינה
הדרך. קלטת בה אני מזכירה לעצמי איך לחפש חזרה את הטעם, איך
לקום וללכת, לעשות את מה שאני רוצה לעשות, ולהפסיק לייסר את
עצמי בחיפוש המיותר אחר הפנים, התוך, האמת. מי רוצה את האמת
בדרך הייסורים? אם האמת מסתתרת כל כך טוב בתוכינו כנראה יש לזה
סיבה. אולי בכוונה דחפנו אותה מתחת לכל השכבות והיא בכלל לא
נועדה להיחשף.
לו רק ידעת ירון.

ניגבתי את הדמעות מהעיניים והתרוממתי מהמיטה הרטובה מהזיעה
שהתערבבה בדמעות הצער שלי. הבטחתי לעצמי בפעם המליון שלעולם לא
אשוב לימים שהיו. חשבתי לעצמי שאני בטח לא היחידה, ושכמה עצוב
שישנה אי שם בעולם עוד ילדה אחת, שמרגישה ממש עכשיו, את מה
שהרגשתי אני לפני 5 שנים. 5 השנים המקוללות. 5 השנים המתוקות.
הילדה כבר איננה. ואני עדיין לא בטוחה אם טוב שהלכה, כי איתה
הלכו התמימות, הילדות, והכאבים.

הטלפון שוב צלצל. ידעתי שהאשה המוזרה שוב תהיה על הקו.
ניערתי חושי והרמתי את השפופרת כדי לתמוך בזו שחיפשה שוב את
הטעם.
חכמה ממני, חזקה ממני היתה.

וירון...? הוא הבטיח בהיסח הדעת שיחזיק לי את היד ברגעים
הקשים, אם יהיו.
לו רק ידע כמה קשים הם יכולים להיות.



-<-<-@
-<-<-@