זה היה ביום הולדתי ה-16. זה התחיל כיום הכי מאושר בחיים שלי-
בלונים, עוגה, חברים, משפחה... מאז עברו כמעט 10 שנים אבל היום
הזה, הלילה הזה חרוט אצלי בזכרון כאילו זה היה אתמול...

"בזז...בזז...בזז" השעון המעורר צווח. הסתכלתי עליו במבט
מאיים, הסתובבתי לצד השני וכבר עמדתי להירדם שוב, אבל אז
נזכרתי- ,,זה היום!" זינקתי מהמיטה ורצתי מחדר לחדר. לא הייתי
מופתעת לראות את אמא, אבא, חן, לירון, אסף, אבי... כולם היו
שם, אבל לא אותם חיפשתי- "איפה הוא? הוא הבטיח שהוא יבוא!" אמא
ואבא היתממו, אבל ראיתי בעיניים שלהם שהם יודעים בדיוק על מי
אני מדברת... ואז הוא נכנס לחדר עם חיוך מנצח, מושלם מתמיד עם
כל כך הרבה בלונים... הוא רצה לתת לי זמן להתפעל מהם אבל אני
לא הצלחתי להתאפק- זינקתי עליו בחיבוק דוב אוהב והוא נישק אותי
כמו שאף פעם לא נישק. השפתיים שלו סחפו אותי. הרגשתי כאילו רק
שנינו נמצאים בחדר, אבל אז נזכרתי... הסתכלתי לצדדים אל אמא
ואבא ונסוגתי מעט לאחור, הוא הבין את הרמז, אבל לפני שהתרחק
הספיק ללחוש לי "מזל טוב, יפה שלי" ונתן לי נשיקה קטנה על
האף.

שי היה האהבה הראשונה שלי. היינו חברים שנה וחצי ואהבתי אותו
כמו שלא אהבתי מעולם. הוא היה מושלם, תמיד פינק אותי והשוויץ
בי לכל החברים שלו. אפילו החברות שלי קינאו בי שהוא היה שלי.
אהבתי אותו כל כך והוא אהב אותי.

בבית ספר כולם קיבלו אותי כל כך יפה, אפילו המורה הקדישה את
שיעור אזרחות כדי לחגוג לי את היום הולדת. כולם באו ובירכו,
וחיבקו, ונישקו... הרגשתי כל כך מיוחדת, אהבתי את תשומת הלב.
בתוך כל ההמולה שהייתה מסביבי הרגשתי יד נוגעת בכתף שלי,
הסתובבתי... זאת הייתה שני. היא רמזה לי לבוא לרגע הצידה, ואני
עזבתי את מעגל החברים בחוסר חשק. הייתה לה שקית קטנה ביד.
הסתכלתי עליה בציפייה, היא לא אמרה כלום אבל אני כבר ידעתי מה
זה- "חשבתי שסיכמנו בלי מתנות..." אמרתי. היא חייכה- "מה, באמת
חשבת שאני לא אקנה מתנה לחברה הכי טובה שלי?" חיבקתי אותה והיא
הגישה לי את המתנה בגאווה. התחלתי כבר לקרוע את העטיפה, אבל
היא עצרה אותי- "אוף איתך, תקראי קודם את הכרטיס!" מרוב
התרגשות לא שמתי לב לכרטיס הצבעוני שהיה מודבק בהמון סלוטייפים
לעטיפה. פתחתי אותו-
"לחברה הכי הכי,
כבר המון זמן שאנחנו מכירות, וככל שהזמן עובר אני
רק מבינה כמה מזל יש לי שיש לי אותך...
המון ברכות ואיחולים ליום הולדתך ה-16
אוהבת אותך כל כך
שני"
חיבקתי אותה שוב. "עכשיו אפשר כבר לפתוח?" שאלתי בציפייה. היא
הנהנה בראשה. המשכתי בקריעת העטיפה. "תודה, תודה, תודה!"
צעקתי. "אני שמחה שאת אוהבת את זה..." היא אמרה, מרוצה מעצמה.
הוצאתי בעדינות מהעטיפה את הסט הסגול- חזיה מדהימה וחוטיני
סקסי. "זאת גם מתנה לשי..." היא אמרה וקרצה לי. נתתי לה חיבוק
שלישי ושתינו צעקנו בהתרגשות. מורה שעמדה בחצר פזלה לעברנו,
אבל העדיפה להתעלם- בסך הכל, לא כל יום יש לי יום הולדת!

עמדתי מול המראה, מחייכת בשביעות רצון אל הדמות שמולי. שמלת
המיני השחורה הבליטה בדיוק את כל המקומות הנכונים וגם החזיה
והחוטיני החדשים החמיאו לגזרה שלי. זאת הפעם הראשונה שעמדתי
מול המראה וממש הייתי מרוצה מאיך שאני נראית, לא יכולתי לחכות
עד ששי יראה אותי...
צלצול בדלת. רצתי למטה בסערה, אבל אבא כבר הקדים אותי ופתח את
הדלת- "מה שלומך שי, איך הלימודים?" הוא התחיל בחקירה הקבועה
שלו.  דחפתי אותו הצידה- "לא היום, אבא..." אמרתי וטרקתי את
הדלת מאחוריי.

המועדון היה מלא לגמרי, בקושי הצלחתי לאתר את שי עם כל האנשים
שהיו מסביבי. שי היה בחור נאה, ולמרות שידעתי שהוא אוהב אותי
ושהוא לעולם לא יבגוד בי, תמיד הרגשתי שאני צריכה לשמור עליו,
רק ליתר בטחון... הוא קלט את המבט שלי וניער מעליו את הבחורה
שנמרחה עליו. פעם, הייתי כועסת כשזה היה קורה, אבל כבר
התרגלתי... כל עוד הוא לא משתף פעולה, אין לי התנגדות. בדיוק
איך שהוא התחיל ללכת לעברי, התחלפה מוזיקת הרוק הרועשת בשיר
סלואו. חייכתי. חיבקתי אותו ושמתי את הראש על הכתף שלו. לא
הרגשתי את הזרועות שלו סביבי כמו תמיד, להיפך, הוא דחף אותי
מעליו, כאילו הייתי עוד אחת מהמעריצות שלו, כאילו הייתי מישהי
זרה. הייתי מופתעת, פגועה, אבל זה עוד היה כלום לעומת איך
שהרגשתי כשהוא אמר את אותן 3 מילים- "אנחנו צריכים לדבר..."

תמיד ידעתי שיבוא הרגע שבו הוא יחליט שאני לא מספיק טובה
בשבילו, שהוא צריך יותר, אבל באמת שלא ציפיתי שזה יקרה באותו
הלילה. הוא אמר שיש לו צרכים ושהוא רוצה יותר ממה שאני מוכנה
לתת לו- אתם מבינים? סקס! בגלל זה נגמרה תקופה של שנה וחצי
מהחיים שלי!
שי לא היה בתול, ובהתחלה באמת היו לי ויכוחים איתו בקשר לסקס,
אבל אחרי כמה חודשים הם נפסקו, חשבתי שהוא הבין... הוא אמר שיש
לו מישהי אחרת ושהם ביחד כבר כמעט חודשיים, שהיא נותנת לו מה
שאני לא מוכנה לתת... הוא אמר גם שהוא אוהב אותי ושהוא לא
התכוון לפגוע בי, זה פשוט קרה. לא הקשבתי. הדמעות כאילו מילאו
לי את המוח ואטמו לי את האוזניים. הסתובבתי והתחלתי לרוץ, לא
רציתי שהוא יראה אותי בוכה.

חושך. הסתכלתי לצדדים. לא הכרתי את הבתים מסביבי. המשכתי ללכת,
אבל הכל היה נראה לי אותו הדבר. העקבים שלי הרגו אותי. חלצתי
אותם והחזקתי אותם ביד. המדרכה הקשה הכאיבה לי ברגליים, אבל
המשכתי ללכת. השקט מסביב הפחיד אותי. קיללתי את עצמי בלב שלא
לקחתי את הפלאפון מהכיס של שי לפני שברחתי מהמועדון כמו מפגרת.
,,מוזר- אני הולכת כבר כמעט חצי שעה ועוד לא ראיתי אפילו בן
אדם אחד, אפילו לא טלפון צבורי... רגע, לא הייתי פה כבר? לא
להילחץ, דנית, לא להילחץ..." הרחוב היה שומם והכל היה שקט, רק
כשהקשבתי ממש טוב יכולתי לשמוע מרחוק יללות חתולים שכאילו
בישרו שמשהו רע עומד להתרחש.
"הלכת לאיבוד?"
צרחתי. מרוב לחץ לא שמתי לב לאיש שעמד מאחוריי. הרגשתי הקלה-
"כן" אמרתי.
הוא תפס אותי בידו. אני לא יודעת למה, אבל סמכתי עליו. ציפיתי
שהוא יגיד משהו, אבל הוא לא אמר. ,,אולי הוא פשוט טיפוס שקט"
חשבתי לעצמי, והמשכתי ללכת לצידו, משתפת איתו פעולה בשתיקה
הארוכה. הסתכלתי עליו- הוא נראה טוב, בן 20+, גבוה, שחום.
,,וואי, זאת יכולה להיות נקמה מושלמת בשי..." חייכתי חיוך קטן
לעצמי. הסתכלתי עליו שוב. הוא עדיין אחז בידי, אבל עכשיו כבר
קצת יותר בתקיפות. האחיזה שלו הייתה נוקשה, היא הכאיבה לי.
משכתי את היד בניסיון לשחרר אותה מידו, אבל במקום לעזוב הוא רק
החזיק בה יותר חזק. הבטתי בו במבט שואל, מופתע. הוא לא הגיב.
המשכנו ללכת,לא ידעתי לאן, אבל שיערתי שהביתה. מעולם לא אמרתי
לא איפה אני גרה והוא גם מעולם לא שאל, אבל בעיניים שלו ראיתי
מבט יודע, מבט מבין. הוא תימרן במומחיות בין הרחובות הצרים.
נראה היה שהוא יודע בדיוק לאן אנחנו הולכים.

הגענו לסמטה צדדית. הוא נעצר. עמדתי להמשיך ללכת, אבל הוא משך
אותי אליו והפיל אותי על הרצפה. הרגליים שלי היו מלאות שריטות
ושפשופים. הוא רכן מעליי ולפני שהבנתי מה קורה הוא פתח לי את
השמלה. בעטתי בו ונופפתי בידיים, אבל הוא היה חזק ממני ולא היה
נראה כאילו הבעיטות שלי הטרידו אותו במיוחד. רציתי לצעוק, אבל
לפני שהספקתי הוא כיסה לי את הפה בכף ידו הגדולה. השמלה השחורה
הייתה זרוקה על הרצפה. הוא נגע בי. הידיים שלו היו קרות. הוא
העביר אותן בגסות על הגוף שלי. רעדתי. נאבקתי בו וביקשתי
שיפסיק. אני לא יודעת למה, אבל לא בכיתי, כנראה פחדתי מדי
בשביל לבכות. הוא הוציא סכין נשלפת מהכיס וקרע לי את החזיה.
החזיה הסגולה. החזיה ששני נתנה לי. גם את החוטיני הוא קרע.
הרגשתי בחילה. הייתה לי סחרחורת. התפתלתי וניסיתי להתחמק
מהנגיעות שלו, אבל לא הצלחתי. הרגשתי אותו בתוכי. בהתחלה זה
כאב, אבל אחרי דקה כבר לא הרגשתי כלום. עצמתי עיניים והתפללתי
לאלוהים- "תעשה שזה ייגמר, תעשה שזה ייגמר". אף פעם לא התפללתי
קודם, לא ידעתי בדיוק מה אמורים להגיד, אבל כנראה שזה עבד כי
אחרי כמה דקות זה נגמר.
שכבתי בסמטה. פתחתי סוף סוף עיניים. הוא ברח, לא ראיתי אפילו
לאן, גם לא היה אכפת לי. נשמתי עמוק. היה לי קר. עצמתי שוב
עיניים...

אני לא יודעת איך הגעתי לשם, אבל כשהתעוררתי שכבתי במיטה בחדר
שלי. שי ישב לידי. הוא בכה. אף פעם לא ראיתי את שי בוכה. הוא
מילמל איזה משהו לעצמו וכשראה שהתעוררתי הוא ניגב את הדמעות
בשרוול וחייך אלי חיוך מזויף. לא חייכתי בחזרה, למרות שרציתי.
רציתי לחבק אותו ולשכוח מכל מה שקרה. גם הוא רצה, אבל שנינו
ידענו שזה חלום רע שאף אחד מאיתנו לא מסוגל להתעורר ממנו.

מאז עבר כל כך הרבה זמן. שי ואני כבר הספקנו להתחתן, אבל לא
אחד עם השניה. שי התחתן עם אחת מהמעריצות שלו, דווקא חברה טובה
שלי. עכשיו הם נמצאים בתהליכי גירושים. ואני? אני התחתנתי עם
הבנאדם הכי מקסים בעולם, אולי לא חתיך כמו שי, אבל הוא אוהב
אותי ואני אוהבת אותו כל כך. יש לנו תינוקת ותינוק אחד בדרך,
וגם בית קטן מחוץ לעיר.
ולפעמים, בלילה כשבעלי והתינוקת כבר ישנים, אני פותחת בשקט
בשקט את המגירה ליד המיטה ומוציאה ממנה את החזיה הקרועה.
הסגולה. החזיה ששני נתנה לי.