הנסיכה שגרה בארמון הזכוכית מעולם לא עזבה את הארמון, שכן מאז
שעברה לגור בו היא לא חשה צורך לעשות זאת. ארמון הזכוכית היה
גדול ומרווח, מלא חדרים ומסדרונות, היה בו אפילו אולם ריקודים
גדול ועוד הרבה חללים שעדיין לא פסעה בהם, והוא גם כל הזמן היה
מתרחב וגדל. נוסף לכל, ניתן היה לראות דרך קירות הזכוכית את
העיר שבחוץ, כך שלפעמים היתה בכלל שוכחת שהיא גרה בארמון.
  נכון, חלונות לא היו בארמון, והיא לא יכלה ממש לגעת בעיר,
להריח אותה או להקשיב לצלילה, אבל כך הכל נשאר נקי ומסודר
בארמון והוא לא היה מושפע כלל מפגעי מזג האוויר.
  כשהרגישה שהיא זקוקה למעט חברה היתה מאפשרת לאנשים, כאלה
שהזמינה וכאלה שלא, להיכנס לארמון. אבל הכל היה עדיין דרך
הזכוכית, היא תמיד הפרידה בניהם. הנסיכה היתה מהלכת איתם ברחבי
הארמון, חושפת בפניהם חדרים נסתרים ופינות חבויות. אלה שרצתה
להכיר יותר לעומק היתה לוקחת לחדרים בהם הזכוכית היתה מגדלת,
וכשהעדיפה את הטשטוש היתה מובילה אותם לחדרים בהם הזכוכית היתה
מעט כהה. את אלה שמאוד מצאו חן עיניה היתה מובילה ללב ליבו של
הארמון, לאולם הריקודים הגדול ומזמינה אותם לרקוד.
  חלק היו מסרבים בנימוס, מבטיחים אולי בפעם אחרת ולא חוזרים
יותר. אחרי הכל, אפשר היה לראות הכל דרך הזכוכית, והנסיכה לא
הסתירה דבר. עם הזמן היא פשוט הבינה שיש חדרים שעדיף לא לחשוף
בהתחלה, הרצון לראות עוד הוא שהיה מושך אותם לחזור.
  עם אלה שהסכימו היתה רוקדת ואלס נצחי ומתוזמן היטב במרחק
קבוע מבן זוגה. לאורך הריקוד היתה מביטה בהם ללא הרף דרך קירות
הזכוכית באולם שהיו מבריקים כל כך כמו מראה - מתואמים
בתנועותיהם, זורמים כאילו הם רוקדים כבר שנים, אבל מצליחים
לשמור על מרחק קבוע בניהם. הוא אוחז בידה המורמת ולופת את
מותנה הצעירה והמתוחה אבל בניהם חומר מבודד שקוף, מפריד.
ברגעים מעטים שכאלה היתה נזכרת כמה המגע חסר לה מאז עברה לגור
בארמון הזכוכית.