זה סיפור על ילדה רגילה.
לא יפה מידי, אבל גם לא מכוערת. היה לה שיער שטני ארוך וחלק
ועיניים גדולות.
טיפה מלאה. לא גבוה, לא נמוכה, ממוצעת.
לא הייתה טיפוס מצטיין, או אחת שתמיד נכשלת תמיד.
לא הייתה מלאה רק ביתרונות או רק בחסרונות.
הייתה נחמדה, אבל לא יותר מידיי. ממשפחה עמידה, אבל לא יותר
מידיי.
והיא הייתה שקופה.
אנשים מעולם לא הביטו בה, הם הביטו רק דרכה.
לא הייה לה חבר שיאהב וגם לא יותר מידיי חברות.
לא היו מתחילים איתה ברחוב או מחמיאים לה.
סתם ילדה רגילה.
ובאותו בוקר כשהיא קמה, התלבשה וחצתה את הכביש, זה פתאום פגע
בה. אוטו לבן, חדש, אני לא זוכרת בדיוק איזה סוג.
היא שכבה מדממת על הכביש, שקופה.
הנהג יצא מהאוטו וניגש אליה מלא בשאלות פרנואידיות אם היא
בסדר,אמר שהוא מצטער, שלא ראה אותה, והיא , היא רק הייתה
המומה, הילדה השקופה, כי הוא רואה אותה.
היה לו מבט מוזר, מבט שהיא לא הייתה רגילה לראות אצל אנשים.
"לקחת אותך לבית חולים? להתקשר לביתך? את מבינה אותי? את מדברת
עברית? Do you speak hebrew?  Ты
гавариш
на
иврите?".
וללא תשובה, הוא הרים אותה על ידיו, הכניס אותה לאוטו והסיע
אותה לביתו.
בביתו הוא פינק אותה, השכיב אותה על הספה, הביא תחבושות לעצור
את הדימום שהיה ברגלה. הביא לה אספירין.
הכין לה תה, הביא לה עוגת ריבת חלב מציינת, ואפילו הציע להביא
לה את המתכון, למרות שזה מתכון סודי של סבתא. ושוב הציע לנסוע
לבית- חולים ואין תשובה.
"איך קוראים לך?", הוא שאל והביט בה במבט המוזר שלו, היא לא
הייתה רגילה למבט שלו, זה היה מבט אכפתי.
מבט שלא מביט דרכה אלא מביט בה, ולא סתם בה אלא עמוק, עמוק
בתוכה. היא ידעה שהוא רואה אותה לגמרי, כאילו שהיא שקופה.
בשלב מסוים הוא התיישב לידה ושתק.
היא שכבה על הספה, עצמה את עיניה ונרדמה.
בבוקר כשהיא התעוררה בסלון,מכוסה בשמיכה, עמד לידה מגש עם
ארוחת בוקר. והוא ישב בכיסא מולה וחייך חיוך גדול כשהתעוררה.
בסוף הם התחתנו, היא אהבה אותו יותר, והוא אהב אותה אחרת. שכרו
אולם, הזמינו אורחים, יצאו לירח דבש והיא קנתה שמלה ב-15 אלף
שקל.
ועכשיו יש להם שני ילדים, אחד שקוף והשני סתם עושה בעיות. וכל
בוקר כשאני יוצאת ורואה אותה משחקת עם שני הילדים ליד הבית.
אני מנופפת לה והולכת בזהירות בזהירות, כדי לא לדרוך על הילד
השקוף.